אי שפיות

אני הכי שונאת את הימים האלו, כשהדמעות עומדות בגרון בלי סיבה נראית לעין. כשהכל כל כך אפור ומלוכלך ואין לי מושג מה גרם לזה.
כשהלחץ כל כך אדיר ורק מחכה לתירוץ להתפרץ, והוא אכן מתפרץ, ל כל מי שרק אפשר ובלי סיבה אמיתית שנראית לעין.
על שטויות, ממש שטויות, ואני מאבדת את זה, מתפרצת בכעס ועצבים, מתחילה לבכות ולא מבינה למה.
והניסיון להבין מאיפה זה בא רק מתסכל אותי יותר, כי אין סיבה, פשוט אין סיבה שאני אקום באמצע החיים וארגיש כל כך רע.
לא קרה היום שום דבר מיוחד, קמתי, עשיתי את שלי, חיי שיגרה שאינם זוהרים אומנם אך הם החיים שלי בדיוק איך שאני אוהבת אותם. ולפעמים יש ימים כמו היום, ששום דבר לא מספיק, ורק בא לי להכות במשהו כל כך חזק עד שיישבר או שלפחות תשבר לי היד.
אני מרגישה את הצורך הזה לברוח - פשוט לקום ולהסתלק, לא משנה לאן, לא משנה לכמה זמן, רק לברוח כמה שיותר רחוק.
יש רק בעיה אחת, לא משנה לאן אני אברח, מההרגשה הזאת אני לא אצליח להתחבא.
הבטיחו לי שיש גם מניה שאמורה לפצות על כל החרא הזה, למה היא לא מגיעה? למה כשהיא כן מגיעה אני אף פעם לא זוכרת ממנה כלום ורק עם החרא הזה אני צריכה להתמודד כל יום מחדש?
בא לי ללכת לישון ולא לקום לעולם, אין לי כוח לסחוב את זה יותר, אין לי כוח להחזיק את זה יותר. אין לי כוח לעמוד כל הזמן על המשמר כדי לא לפגוע בטעות באנשים שאני אוהבת.
די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
שהיום הזה ייגמר כבר....