אף פעם לא חשבתי שדבר כזה יקרה, שאני אתחנן אליו שלא ייגע בי? ואני לא מדברת על מגע אלים או כואב, אפילו רפרוף האצבע העדין ביותר היה יותר מידיי עבורי באותו רגע. כל הגוף שלי התכווץ כל כך הרבה פעמים, והשרירים כבר כאבו אבל כאב טוב כזה...
ואני שוכבת על המיטה חסרת אוויר וקשת נשימה, מנסה להמיר את הנשימות למילים, וכל מה שיוצא ממני זה תחנונים, בקשות מלאות רחמים, נסיון לתת לעצמי עוד טיפה זמן לנוח, אבל אותו זה רק הדליק יותר. כל הניסון הזה. ברגע שרק הצלחתי למקד את מחשבותי ולנסח בקשה פשוטה שיחדל, שוב הוא לקח אותי אליו, סוחף אותי בתוך הגוף שמעקצץ בכל נגיעה הכי קטנה.
בדרך כלל אני סופרת כל פעם ופעם, אבל אתמול, בין העשרים לשלושים התבלבלה לי הספירה, וזה בלי להגזים בכלל.
כשסיים סוף סוף, פשוט שכבתי שם, חסרת יכולת תזוזה, מנסה להבין מאיפה זה הגיע ואיך זה בא. מנסה לראות היכן אני ומה הולך מסביב, איבדתי את הסביבה לרגע, איבדתי את הכל כולל את עצמי, הדבר היחיד שהיה בטוח זה הוא.
הנשימות שלו לצידי, נוגעות בעורי ומחזירות אותי לאותה סחרחורת כמקודם. ישנתי ערה לחלוטין, לא מודעת לכלום חוץ מהחלום ששוכב לצידי, "בבקשה, די.." התחננתי שוב, בלתי מודעת לעובדה שהוא כבר אינו נוגע בי והתחושה היחידה זה הריקושטים של מה שנשאר מאחור.
בבוקר לא הייתי מסוגלת אפילו לקום להכין לו קפה מרוב התשישות. פתחתי את עיני לרגע מתנצלת על חוסר יכולת התזוזה, אך לפני שנעלם וחזרתי על עומק החלום יכולתי לראות את החיוך שעזב יחד איתו.