לאט לאט הזמן עובר והגליוטינה שמרחפת לי מעל הראש מנמיכה בעוד מילימטר לכיוון העריפה.
כי ככה בסופו של דבר אני מרגישה, הוא יטוס לו לחצי שנה ואיכשהו בפנים, עמוק בעצמות אני יודעת שזה יהיה הסוף שלנו.
וזה לא שנוותר מההתחלה, אנחנו מדברים על כך והחלטנו לנסות להמשיך את הקשר גם מרחוק. אבל חצי שנה זה המון זמן, וטיול של אחרי צבא זה טיול שמשנה אנשים.
הוא ייסע עם החברה הכי טובה שלו (שאני לא סובלת אותה) וכמה שהוא יטען שבחיים כלום לא יקרה ביניהם - הם יהיו שם ביחד ולבד מכל דבר אחר מוכר, ההגיון אומר שהם ייאחזו אחד בשני ויחפשו את תחושת הבית ביחד.
כן, הוא אומר שהוא ידבר איתי בסקייפ לפחות פעם בשבוע, אבל מהר מאוד זה יהפוך לפעם בשבועיים ופעם בחודש, כי הוא שכח, כי לא הייתה קליטה, כי היה בטרק שבוע ולא היה חשמל.
אני יכולה לראות את כל הדברים שעומדים להשתבש מול העיניים שלי ואני תוהה איך באמת נצליח להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן בנפרד.
אז האם לחתוך כבר מעכשיו, למנוע את העוד שנה של קשר ואז פרידה דרך האוקיינוס?
אני לא רוצה לעזוב אותו רק בגלל שעוד שנה הוא עוזב. אני לא רוצה לעזוב אותו בכלל. אבל יש כל כך הרבה דברים להביא בחשבון - אני אהיה כבר כמעט בת 28 כשהוא יטוס, האם באמת אוכל להרשות לעצמי להמתין לו עוד חצי שנה בשביל שאולי הוא יחזור ויגיד לי שזה נגמר?
יש עוד שנה בדיוק עד שהוא ימריא, ובינתיים הגיליוטינה ממשיכה לחרוק בדרכה מטה, הוא יטוס - ואותי זה יחתוך מבפנים.
