אז אחרי התלבטות קשה של חודשים, וחוסר בטחון כללי עם כל הנושא, יום שישי הודעתי לו על החלטתי.
כאשר מר בחור יטוס לו לטיול החצי שנה באוסטרליה הקשר בינינו יסתיים.
עם כל הקושי והאהבה הגדולה שלי כלפיו החלטתי לא לעשות את זה לעצמי. אני לא אשב ואחכה לו בזמן שהוא מזיין את כל אוסטרליה, וזה בדיוק מה שאמרתי לו.
זה לא היה מקובל עליו. זה נוגד את מה שדיברנו עליו קודם לכן, התכנון היה שנשאר ביחד ואז כשהוא יחזור נתחיל שוב מאיפה שעצרנו.
אבל עמוק בבטן אני יודעת שקשר שכזה ירצח אותי לאט לאט מבפנים. ואני לא יכולה לשים את חיי בהמתנה עד שהוא יחזור.
הוא מבטיח שהוא יחזור אלי, שהוא אוהב אותי ושהוא לא רוצה לנתק את הקשר בינינו, אבל אני לא חושבת שהוא לא יכול להבטיח דבר שכזה. הוא לא יודע איך הוא ירגיש אחרי חצי שנה שנהיה בנפרד, הוא לא יכול לדעת אם הוא אולי יפגוש שם מישהי אחרת ויתאהב בה. חצי שנה זה כל כך הרבה זמן - בן אדם יכול להשתנות מקצה לקצה.
אז נכון, זה כואב, ונכון שאני עדיין אוהב אותו. אבל אני מעדיפה לא לצפות למשהו שעלול לאכזב אותי בצורה מרסקת.
הוא לא הבין את הטיעון שלי, אבל לא השארתי לו ברירה ולבסוף הוא קיבל את דברי. עד אוקטובר אנחנו ביחד, וכשהוא יפרד מהארץ הוא יצטרך להיפרד גם ממני.
