מחשבות קצרות

יש בי המון. לפעמים אני לא מאמינה כמה אלימות יוצאת ממני.
בדרג ראשון נמצאים נותני השירותים, נהגי מוניות, ערסים שנדחפים ובכלל כל הבינוניות הזו שמקיפה אותי. אחר כך, במינונים קטנים יותר- זה יוצא במשרד כלפי אנשים שלא עושים את העבודה שלהם כמו שצריך. ורק בסוף משפחה וחברים. אני מנסה למנן, אבל זה שם. זה יוצא. זועם ושורף, את הזולת ואותי.
לצערי ניחנתי ביכולת לראות את עצמי צלול אחרי שאני מתפרצת ולהבין, תוך פחות מדקה - שהכעס שלי הוא בעצם כלפי עצמי.
ורק כשאני חכמה, אני נותנת לעצמי להפנות אותו אלי ישירות, בלי ללכת סחור סחור. בחדירה ישירה פנימה.
בשביל זה יש מזוכיזם.