מבט פרטי

יושב עם חבר בבית קפה שהינו עיר-מקלט,
מפני כל הרעש והבינוניות של עיר כמו תל-אביב.

המלצרית מכירה אותנו ויודעת את העדפותינו.
היא מציעה שאנסה את עוגת הקינמון,
היא מפצירה ויש לה להט בעיניים, להט שאני מכיר היטב -
הרצון שלה לחדש לי, לענג באופן שאינו מוכר לי.
בגלל הלהט הזה, אני מסכים.

העוגה אכן טעימה, ומדי פעם היא ניגשת לשולחן שלנו -
היא דאוגה, להוטה לראות אם המלצתה נושאת חן.
יש בה מידה של אובססיה לשירות, אז אני יכול למחול על ה''טורדנות'',
הנובעת מרצון להיטיב. הגמול שלה אינו הטיפ, אלא שביעות רצוני.

כאשר היא באה בפעם השביעית, לבדוק אם נהניתי וסיימתי את העוגה,
אני כבר צוחק: ''כן אמא, הנה גמרתי הכל'' והיא מסמיקה ומחייכת.

בערך אישה אחת מתוך עשרת אלפים, מפגינה את האיכות הזו,
הרצון הטהור לגרום עונג, החרדה הנשית מפני אכזבה גברית, הדאגה המתמדת.
יש בכך מידה של אובססיה שאני מעריך,
אבל אני זוכר גם שהיא מלצרית, ו-ונילית, ואין כל טעם לעשות משהו,
מלבד ההנאה משירות אמיתי של אשה צעירה, באותו רגע.

היכן זו שתדע להפגין את הלהט הזה, הדאגה הזו, באופן מתמשך?
לא סשן בשבוע, לא מלצרית בבית קפה, אשה. כלבה. אשה-כלבה.