בסופ"ש התקבלה ממנה הודעת טקסט: "איש לא נגע בי ככה קודם".
זו היתה ההתנסות הראשונה שלה כונילית. לאחריה היא נעלמה לכמה ימים עד להודעה זו. ניכר היה שהיא זקוקה לזמן לעכל את עוצמת החוויה שחוותה.
בערב שלמחרת, הזמנתי אותה אלי שוב וקיימנו שיחה. השיחה הדגישה מבוכה גדולה מצידה מחד, בד בבד עם רצון להבין, להעמיק, ללמוד ולחוות עוד ממה שהיא גילתה בתוכה.
עודדתי אותה לשתף את מה שמתחולל בה.
באופן טבעי, השאלות שלה הביעו חשש, בצד סקרנות. גם ריגוש. היו דברים שהתייחסתי אליהם. על דברים אחרים החלטתי שלא נשוחח.
תובנות נוספות, יתגלו עם הזמן דרך עיבוד החוויה שלה.
אחד הנושאים שכן שוחחנו עליהם, הוא החשיבות של התהליך שהיא תעבור כחלק מהעיצוב מחדש שלה. כפי שסוכם.
אפרת שכבה על הספה, הניחה את ראשה על ירכי והנהנה למשמע דברי בעיניים גדולות ומלאות רגישות, בזמן שאני מלטף את שיערה סביב אוזנה.
שוחחנו על התחושות שהתעוררו שם בפנים בעקבות החוויה שהיא חוותה לראשונה בחייה. חלקן מבלבלות ומורכבות מבחינתה.
למרות שתמיד הרגישה שיש לחוויה הזו צורה בתוכה, היא מעולם לא העזה להטות את ראשה לאחור, לפעור את פיה ולהכיל את הטעם שיש בצורה שהיא כ"כ חששה ממנה וכ"כ רצתה לעמוד מולה בו בעת.
היום אנו מפקיעים את הגוף שלך ממך, הודעתי.
היא הגיבה בשתיקה והנהנה כשאני ממשיך ללטף את שיערה.
- את תחווי את עצמך כמביטה על דמותך שלך מבחוץ. כמו דרך חלון. או מסך שמציג אותך.
משם הזה נצפה בך שניינו.
- בתהליך שאת עוברת, בהתמסרות המוחלטת, ביכולת שלך לדמיין עצמך מלוכלכת ולומר "רוצה". בצפיה בעצמך משתגלת כמו זרה שמביטה בך לצד המיטה.
ללא אינטלקט, ללא מחשבה, ללא "מה נכון", "מה צריך", "מה אסור" ו"מה מותר". יחד, ניצור ממך משהו חדש. היום תחלי לפתח חוסר אכפתיות לביקורת שאת מדמיינת זה שנים מפי כל האנשים היקרים לך שסובבים אותך, אילו רק היו יודעים כמה את שלמה עם הבחירה לאפשר לגופך לחוות מעשים שמטלטלים את נפשך.
כשאנו מביטים בך יחד במסך דמיוני שאת מתקיימת בו ומשוחחים "עליה", ולמשמע המילים הללו, את פולטת לפתע באוזני בלחש "אתה עומד לדפוק 'אותה' חזק?".
אני שואל מה את רואה. את משתתקת לרגע, עוצמת עיניים ומתארת לי מה נעשה לך שם,
במוניטור שיצרנו.
את רואה עצמך משוגלת כשאת זועקת מהמסך כפי שמוחך לא שמע מעולם את גופו זועק כך מגרונך. אני מרגיש כמה את מרוגשת מהטרנספורמציה שחלה בך. מי שכל ילדותה, נערותה וחייה גדלה כילדה טובה, צייתנית ומאופקת, מגלה לפתע את הנתיב המשחרר לכל המקומות האסורים שמנעה מעצמה. כגודל האיפוק לאורך השנים, גודל ההתפרצות.
המקומות האלה נוגעים בדחפים קמאיים ופראיים שתמיד היו קיימים בחזות העדינה של הילדה הטובה, שתחתיה נפש רגישה ושברירית. אין בזה שום סתירה בעיני. נהפוכו.
- "נותיר ממך רק מעטפת", אני מאשר לה את מחשבותיה.
"את התוכן שלך- נרוקן", אני מודיע לה.
"תחילה יציף אותך חומר מעכל, כפי שעכביש מזריק אנזים פירוק לתוך קורבנותיו.
אחר כך, הלשד שלך ירוקן מתוכך ותיוותר ממך רק הקליפה. כך, תתמוטטי לידי מרוקנת ועם מבט מזוגג כשאין בתוכך דבר.
או אז, ניצור ממך משהו חדש.
מהמקום הזה אפרת, ניצור את ה"אני הפנימי" החליפי שלך שכה חששת להעלות על דעתך עד כה".
אפרת שתקה.
בהוראתי, פערה את פיה והמתינה.
