שיר של וניל ולייטקס

במקרה ממרום מושבי, אבל אותה הבנה הייתה מגיעה גם ממושבי הרגיל.

כנראה שסיומו של השנף קרב ועכשיו צריך רק לבחור את המטבח החדש.

עין עין שבוערת

במחשכים אור מציירת

במרחקים באור אופפת

בעומקים אולי עוממת

עין עין לבדה

לעולם לא בודדה

מוכיחה ומשגיחה

לעולם לא משכיחה

and there is nothing you can do to stop it.

ובאמת, היא מתה, אבל, לא לאורך זמן.

השאלה אם בסופו של דבר עשה או לא עשה הגיבור משהו בנוגע לכך?

את המסקנות אני משאיר לקוראים.

ריחו עדיין מתוק.

ודרדר, עקיצתו מורגשת גם אם נכנהו פרח.

באטמן.

טים קארי שאל: למי, למי יש רק עטלפים בראש?

כנראה שלבאטמן. או סתם אוהב עטלפים.או באטמן...

יופי בנפשו של המביט.

אולי בגלל היופי.

אולי בגלל הישורת האחרונה.

חיוך ושקט.

פני ים חלקים מעל מערבולות אימתניות ותהומות פעורות.

אי אפשר לראות בתהום מטה, אין האור חודר.

היופי במתבונן ובמביט, עיניים לא יעזרו כאן.

אני נזכר בכמה שורות מתוכו...

From the
lowest dungeon to the highest peak

אני לא חושב הוא נתכוון לBDSM, אבל אי אפשר שלא לתהות על הנפילה לעומק, המלחמה בשד האש העצום והכרעתו על צידי ההר.

משל, ההתמסרות האמיתית, נפילה לתוך התהום הכי עמוקה התמודדות עם השדים שלך בתור נשלטת עד להכרעתם ומיצובך עירומה, בפיסגה.

כדי להגיע הכי גבוה לא רק שיש להילחם, אלא יש ליפול הכי למטה.

ובסוף? שלווה.

אחרת? זה משחק מיטה מעניין שאין לו תכלית ממשית. לבריאות, רק לא בבית ספרנו.

לפעמים זו מילה.

כמה קרוב אפשר להרגיש רחוק ורחוק להרגיש כשקרוב.

פחד לא רציונלי על השליטה הרציונלית במה שאמור היה להיות נתון פרימיטיבי. והוא לא.

אבולוציה? דבולוציה?

הכל פריק. גם דברים שלא היו אמורים להיות.

אני האיש

שיגרום לך להרגיש.

אני האיש

שימוסס את היכולת להכחיש.

אני האיש

שיחנך ויעניש.

אני האיש

שאופף ומחיש.

אני האיש.

שלך.

"לא. זה לא בשבילי"

-כמה ימים אחר כך-

"זה היה מדהים!"

נו נו.

כל הפעמים הללו שאני מביט בה ומחייך.

ונכון שהיא טוענת שהיא מבינה שיש שם דבר מה גדול יותר

אבל מסופקני.

אז אני מחייך. וממתין.

לפעם הבאה.