לפני 7 שנים. 30 באפריל 2017 בשעה 22:51
בהתחלה לא היה ולו כלום.
ביטים שזרמו להם בצנרת.
אותם ביטים, רק בדרך אחרת הביאו לניצוץ.
יצירות אמנות אמיתיות עמדו נבוכות.
גלי ההלם, וגלי האלם שהחרו-החזיקו אחריהם.
היתכן צונאמי של שקט?
דממה קלה, אך הרוחות, סוערות.
שוב ושוב כבה האוויר מראותייך, השאירך מסוממת, סומה מגששת אחר האור, מפחדת למוצאו.
לא מאמינה.
גם אני לא.
גל אחר גל הם עזבו אותי וגעשו אליך.
נשאו עמם פליאה והשיבו עמם כאב
חוסר אמונה
השתאות
ואלו, כלו לאיטן.
לקחו ממך את כסותך למצוותי.
וצעקת במלוא גרונך ובשקט חרישי.
בכית. עם דמעות ובלעדיהן.
והגלים המשיכו, ללא מזח
מהיד, הזין הרגליים
אלייך
נטלו ממך את האוויר
את הדיבור
אך לא את התחושות.
אלו ששכחת, אלו שזנחת
אלו שמהן פחדת.
והייתי שם. והיית שם. והיינו שם.
כולנו.
חזי כמזח, שעון אלייך. והם מכים ללא רחם.
ובקימה התלטפנו, אך הם סוערים בשלהם.
וכששטפתיך, נשא אותך גל עצום. ובכית.
וכל שביקשת לקלקל בספק לא צלח. טבע בין הגלים.
וכשנטלנו עצמנו הרחק מהחוף, הגלים המשיכו בשלהם.
שאונם מכסה יום יום, מצעיק אותנו. פעם חרש ופעם באוושות לב.
המעמדות נשחקו ולמעט זה, השלישי, אולי היו נשכחים מן הלב.
אך הגלים, אינם שוכחים.
שטפו עמם דברים למצולות ומשכו עמם דברים אחרים.
העלו אוצרות טרופים.
ובכל אותו זמן, שדברים אלו צפו ואחרים טבעו
תבעתי גם אני. אותך.
נתתי לך יד בין הגלים. ימשכונו מעלה או מטה, מי יודע.
כמה אפשר, תוהה, לשרוד כך בין גלים?
הנה המציאות אותה ביקשנו, שוקטת על מים סוערים
ורוגשת לבלי סוף, על יבשה מוצקה.
מסתיים לו כך, כרגיל, בדממה צווחת ממשמעות
וברמז לאמת ששגורה, גם אם לא תאמר.
צועק את אותו רגע שוב ושוב
גם ברגעים אחרים.
ויודע שאת שומעת; מנחם.
יודע שאת צועקת ומקשיב.
נטלתי לי את הורד
לפעמים נדמה שרק קוציו נשארו בידי,
לפעמים נראה שנשאתי את השיח כולו.
ושוב
ללב ים מן היבשה.
אין במילים לתאר לפעמים.
יקרת לי מאוד. אך זו, למרות שנכונה, חיוורת.
ואי אפשר להרעיד את אמות הסיפים בכתיבה.
אך הגל, שנישא מן הראש אל היד, מן הלב אל הקצות האצבעות
נישא גם בין האותיות.
