לפני 7 שנים. 9 במרץ 2017 בשעה 19:31
את הצלפותי היא זוכרת. ללא שוט. מעולם לא נזקקתי לאחד.
לפעמים כשמעלה את עגלת התינוק במעלה המדרגות, במורד חייה.
היה לה עולם ומלואו על הרצפה. לרגליי.
היא נזכרת ואינה בוכיה. החיים נשאו אותה הלאה והיא עייפה מלהתנגד.
החדירות לכל מאווה בגופה התחלפו בפטפוטי סרק.
מסרים ללא מסר, טקסט ללא ניקוד או נקודה.
עברתי על פניה אחר זמן. במקרה שנינו.
נעלנו מבט לשבריר שניה וראיתי את חייה מאז ועד עכשיו.
בשבריר שנייה את מה שהיה. עוצמה רגעית. סופרנובה.
ולא חייכנו. ולא עצרנו. המשכנו הלאה.
אומרים שאת חייך רואה בשבריר שנייה לפני המוות.
אומרים.