שיר של וניל ולייטקס

הוא יושב אצלי המום עם פה פעור

חשבתי למה לא, נעזור קצת לבחור

מצאת לך סאבית קשוחה, ואתה ונילי זה ברור,

ישנן 50 דרכים לאלף כלבה.

כן, 50 דרכים לאלף כלבה.

רק על הקו, סתיו!

לקקי את האיבר, בר!

עכשיו מאחור מור,

הקשיבי לי!

עמוק לגרון, שרון

ידיים למקל, יעל

הצלפות בישבן, סיון

זה טבעי בשבילי.

הוא יושב, מקשיב לי ומסמיק

ואומר, "וואו נראה לי זה מספיק”.

אני אומר, חביבי אל תהיה מצחיק,

ישנן 50 דרכים לאלף כלבה.

כן, 50 דרכים לאלף כלבה.

נעבור לאנאלי טלי,

בלעי את הזרע, ורה

שתי את הפיפי, ציפי

כי ככה עובדים.

אל תפסיקי, תיקי

לא לגמור, אור

ישבן על הכרית, שרית

כי ככה לומדים.

כן

עמוק לגרון, שרון

הצלפות בישבן סיון

נעבור לאנאלי, טלי

כי ככה לומדים.

בלעי את הזרע, ורה

שתי את הפיפי, ציפי

לקקי את האיבר, בר

אנחנו לא מפסיקים

הנה באתי לביבילנד.

החום, ועוד כמה דברים. ובחירות בלתי פוסקות.

הריחוק נעלם אבל גם הקסם.

סעמק.

לא שרציתי משהו, אבל לפעמים מתחשק לפנטז שיש סקס אחר.

לא, באמת.

תסתמי.

כל רשימות הקניות המגוחכות. בלי זרע, בלי אנאלי, בלי רעש בין 14 ל16.

אם זה משחק, אני מבין, ואתם צודקים, כולכם. אבל אז, באמת שאין לכם מה להמשיך לקרוא.

כשזה לא משחק, הגבולות נקבעים לפי התקדמות השולט/נשלט.

דא.

ומי שלא הבין את זה רצוי שידבק במשחקים, כי אמיתי זה כבר לא יהיה.

מעלה שאלה, אולי יש כאן נשלטות שבעורמתן, מסננות את מי שרק רוצה בערוותן.

אבל באמת. אם לא באת לאבד את הגבולות והמגבלות, אז מה הטעם?

וכן, מי שקורא לך "כלבה" בהודעה הראשונה מבלי לדעת מי הזמר המועדף עלייך או איזה תה את שותה כשקר, מצריך חסימה מיידית.

אם השולט שלך איטי או מהיר להחריד, הוא לא השולט שלך.

ואם מעניין אותך משחק זה או אחר לשעה קלה כי משעמם לך או בעלך בעבודה, אז בכיף, מדינה בערך כמעט חופשית, אבל עשי לך ולכולם טובה:

תצייני את זה.

תשאירו את רשימת הקניות במכולת.

ורק אחרי שהיה לך הכל

באמת אפשר לדעת.

כמה שלא התעכב, בסוף הוא הקדים.

ועכשיו מה?

וניל? לא?

סאפיו.

ובוקר טוב. ממש טוב.

אפילו שחטפתי דו"ח.

אפילו.

שנים שאני וליידי סאפיו מפלרטטים.

בעיקר רומנים קצרים ומזדמנים.

כי ככה.

והנה, סוף הוניל ממשמש ובא והיא, למרות שלא קראתי לה ובטח ובטח שלא חיפשתי אותה

באה מקצה החדר ובעטה בי, היישר בחיבור הקורות.

"מה את עושה כאן"?

"אני פה והפעם, בכדי להשאר!"

"את לא צעירה מדי?"

"אולי, אבל אני יכולה להתבגר. הבה ננסה ונראה"

טוב, אולי ננסה.

ואני עסוק מדי ולא מקבל פניות ולא רוצה יותר להיות בין לבין...

אדם מתכנן תוכניות (או את העדרן) והסאפיו צוחקת לו בפנים.

אני בובה על חוט היא אמרה לי,

אחוז אותו בידך.

אני בובה על חוט הראתה לי,
משוך וארקוד לצדך.

בובה על חוט מחייכת, אך היכן החוט הנעלם?

סבוך בשערה, לפוף על ידה, פועם וזורם הוא בדם.

אני בובה על חוט! התרתה בי.

ומשוך גם תמשוך בחוזקה!

רק קצוות שערה נשארו לי,

מידי בבהלה שמטתי חיש.

כי בדבקותם השטנית אחזו בי,

לא חוט, לא שיער, אלא קורי עכביש.

חלם, תאמינו או לא, היא עיר אמיתית בפולין. וכך מספרים:

קודם כל החליטו החלמאים לבנות להם בית-מדרש גדול.  אדם בונה לו בית, – אמרו החלמאים, – יש לו מקום לאכילה ולשתייה ביום וללינה בלילה, ואין לו מקום לתפילה לא ביום ולא בלילה.  בית מדרש יפה לאכילה ולשתייה ביום, יפה ללינה בלילה, ויפה לתפילה בין ביום ובין בלילה.

וכהתחילו חופרים בקרקע, כדי להניח אבני-היסוד, עיכב אחד מבני העיר:

אנה תיכנס כל האדמה הזאת, שיוציאו החופרים מן החפירה?

אמר לו ראש-הפרנסים:

תנוח דעתך.  נכרה בור ונכניס לשם כל האדמה, שיוציאו החופרים מן החפירה.

חזר ושאל אותו מקשן:

ואנה תיכנס כל האדמה, שיוציאו החופרים מן הבור?

החזיר לו ראש הפרנסים:

תנוח דעתך.  נכרה בור שני, גדול מן הראשון, ונכניס לתוכו גם האדמה שלו וגם האדמה של הבור הראשון.

ומיד נחה דעתו של המקשן.

בילדותי מאוד אהבתי צמר גפן מתוק.

למרות ואולי בגלל שהפעמים שיצא לי להנות ממנו אז ברות מניה על יד אחת.

(וכשכבר יכולתי להנות ממנו, כבוגר, דעכה בי לגמרי האהבה לסוכרים)

אני זוכר יום אחד, כשחזרתי ממסיבת יום הולדת עם גליל ענק של צמר גפן מתוק.

הוא היה כל כך עצום שלא יכלתי לסיים אפילו את מחציתו.

אחוז הנאה מהחמימות והצמריריות שלו (שלא לדבר על המתיקות, ילד כן?),

מיואש קמעה מחוסר היכולת שלי לעמוד במשימה, החלטתי לעטוף אותו ולצפות למחר.

התעוררתי עם שיר בלב ותאוות סוכר בפה, רק כדי לגלות שהתפיחה נעלמה כלא הייתה.

אוחז בידי את המקל הדביק, שכמה גרגירי סוכר נשארו דבוקים בו.

כועס ותוהה מי הליסטים שבאישון ליל חמד את הממתק הנדיר הזה.

ואז, כשזכרון המכונה הכה בי, הבנתי את התהליך.

מה שהיה לרגע, צמר גפן מתוק, הם כמה גרגירי סוכר, זריזות ידיים, והרבה אויר חם.

מגחיכה.

"הלו!" אני מנסה לצעוק. "זה לא המבורגר!" אבל עד שאני מספיק, הכל נבלע. 

קל כשרעבים.

אבל אז ראיתי את ההפתעה. אופס! זה לא מה שחשבת... "ברור שלא!"

ואז, באיטיות, הרעב הופך לבחילה.

משעשע.