שיר של וניל ולייטקס

יושב ליד הנחל, החכה תקועה באדמה.

ילד ואמו עוברים, הילד רץ לעבר החכה

"היי איש! אתה דג דגים"?

"כן!"

"אתה נותן להם לאכול?"

"כן"

"ביסקוויטים של אותיות?" תמה הילד "אבל דגים לא יודעים לקרוא!..."

"אולי הדגים ילמדו", עונה

"דגים לא יכולים ללמוד לקרוא!..." עונה הילד בפסקנות.

"אולי" אומרת אמו מאחור, "הוא מחפש את הדג שכבר יודע..."

מסב את הכוס לעברה כקורא לחיים. היא מחייכת.

לאן שתלך, בכל מקום ונוף

מישהו כבר ישב שם, למרגלות הר, או מול החוף.

ולפעמים אני תוהה מי ישב כאן לפני,

את מי לטפה הרוח

ומי ישתאה כך אחרי.

וברגעים, תובע בלעדיות על כל הנראה,

על הריחות והיופי, על איך שנעצרו להם למען הלך לאה.

ומישהו אולי יחרה אחרי מיד אחרי שאקום

או אולי יעמוד המקום בשממונו כך חתום.

אולי בכלל מישהו עמד והביט מעל כתפי

אך באותה פיסת הזמן, היינו רק המקום ואנוכי.

הביטי בך כעת,

נסי להזכר בכל הסימנים.

רדי על ברכייך,

נסי להזכר בכל התחנונים.

חייכי למראה,

הביטי בך כעת.

בשקט מתפרץ ושמחה חרישית,

מחכה ותוהה בחיוך לשישית.

הנה, מיד זה כאן - כורח גיאוגרפי,

שואב, מערבל, לא רק פורנוגרפי.

אשדך אתכן לתור הזהב,

ומביט בחיוך למה שיבוא אחריו.

and even if not all here, I'm not very far

look at the curb, calling all cars

ישנן פעמים רבות לומר כן, רק פעם אחת לומר לא.

ישנן פעמים רבות לחכות, רק פעם אחת להפשיל שרוולים.

ישנן פעמים רבות לדמום, רק פעם אחת לקרוא שוב.

ישנן פעמים רבות לכאוב, רק פעם אחת לחיות.

גם אם אתם מכירים, תנו לו רגע. כל רגע נכון להללויה.

ואם לא...

אחת מתיימרת להיות מה שאיננה

ואחת מנסה בכל כוחה לא להיות מה שהיא.

הראשונה אינה מתגעגעת גם כשחושבת שכן

והשניה? פוחדת גם כשאומרת שלא.

הראשונה שלווה גם כשטוענת שלא

והשניה רועשת, ולא משנה כמה נופים שלווים ירצדו סביב.

הראשונה טענה שהיא כלבה אבל הייתה חתולה;

והשנייה התאוותה להיות כלבה אבל טענה שהיא גבירה.

ולא, זו איננה אותה אישה.

והשלישית...

השלישית היא סיפור נפלא בפני עצמו.

נראה לאן צמאונה יוביל.

נקי.

והמון שקט.

שמזכירות מקומות.

שמזכירות פנים. מחייכות, נדהמות.

שמזכירות ילדות. ומאכלים.

והכי, מילים שמזכירות