שיר של וניל ולייטקס

בילדותי מאוד אהבתי צמר גפן מתוק.

למרות ואולי בגלל שהפעמים שיצא לי להנות ממנו אז ברות מניה על יד אחת.

(וכשכבר יכולתי להנות ממנו, כבוגר, דעכה בי לגמרי האהבה לסוכרים)

אני זוכר יום אחד, כשחזרתי ממסיבת יום הולדת עם גליל ענק של צמר גפן מתוק.

הוא היה כל כך עצום שלא יכלתי לסיים אפילו את מחציתו.

אחוז הנאה מהחמימות והצמריריות שלו (שלא לדבר על המתיקות, ילד כן?),

מיואש קמעה מחוסר היכולת שלי לעמוד במשימה, החלטתי לעטוף אותו ולצפות למחר.

התעוררתי עם שיר בלב ותאוות סוכר בפה, רק כדי לגלות שהתפיחה נעלמה כלא הייתה.

אוחז בידי את המקל הדביק, שכמה גרגירי סוכר נשארו דבוקים בו.

כועס ותוהה מי הליסטים שבאישון ליל חמד את הממתק הנדיר הזה.

ואז, כשזכרון המכונה הכה בי, הבנתי את התהליך.

מה שהיה לרגע, צמר גפן מתוק, הם כמה גרגירי סוכר, זריזות ידיים, והרבה אויר חם.