מרתק אותי לחזור אחורה בזמן
לקרוא פוסטים שכתבתי כאן בבלוג
התכתבויות שלי בפרטי עם אנשים
לבחון אותם ממרחק הזמן
את רוב הדברים, אני בכלל לא זוכרת שכתבתי 😳
מצד אחד מתפעלת מההתנסחויות השונות שלי
מצד אחר קצת מופתעת מדברים מסויימים.
מופתעת מהבלאק-אווט ...
דברים שאולי הדחקתי ואולי העדפתי לא לזכור ולא להמשיך להתעסק בהם.
או שסתם... השנים האחרונות, העומס, השינויים, ההתבגרות תפסו את מקומם במוח הפוטנציאל-דימנסי שלי שאולי לא יכול להכיל גם וגם.
אני תוהה אם יהיה נכון לומר שהשתנתי..
בדברים מסויימים נראה לי שכן.
קצת השתנתה לי הראיית עולם.
נעשתה קצת יותר חיובית, אופטימית, נינוחה וחומלת.
יש בי חמלה גם כלפי המיו שאני קוראת מאז...
אני זוכרת איפה היא הייתה
את הקשיים האובייקטיביים שהיו באותה תקופה
לא שופטת אותה/את עצמי על איך שחשבתי, התנהלתי, התבטאתי .
מחבקת את מיו של אז בחמלה וכאחות בוגרת.
קצת נדהמתי לקרוא התכתבות עם מישהו, שבכלל לא זכרתי שהייתה כזו אינטנסיבית, יפה ועמוקה...
ויש טיפה הרגשה של פיספוס...
כמה מגננות היו שם מצידי
כמה פחד מלצאת מהוירטואליה
כמה פחד להפגע
ברור לי שאם זה היה קורה היום, הייתי מנהלת דברים אחרת.
אבל מאמינה שהכל עניין של טיימינג ומה שצריך לקרות קורה....
שלחתי אליו הודעה... אני לא בטוחה שהוא בכלל נכנס לכאן ויראה אותה.... אם כן, זה יהיה נפלא ואם לא... באסה אבל כנראה שזה מה שצריך להיות.
יחסי עם עולם השליטה עדיין אמביוולנטים
אולי אפילו יותר מתמיד
אבל אני גם מרגישה שהזהות שלי בהם וההבנה לאיזה חלק בעולם הזה אני שייכת ואיזה סוג של אנשים וקשרים, נכונים לי
מתגבשות וקורמות עור וגידים ממש בתקופה הזו.
זה מרתק.
