בוקר במשרד.
שותה את כוס התה שלי ופותחת את המחשב.
בסקייפ, אחד החברים מברך אותי לבוקר טוב, מחמיא על התמונות של הנשים העירומות והגברים הלבושים ומנסה להתבדח על מה שהתמונות עושות לו.
אני וההפרעת קשב שלי, מדלגות ממנו לפייסבוק, למסכים נוספים וחזרה.
פתאום משהו על הפיד תופס את עיני ונראה לי מוזר.
איזה מכר שעבדתי איתו והקשר נשמר רק בפייס, מתוייג בתמונה שנראית מאוד שמחה, הוא ואשתו רוקדים ומחוייכים
אבל הכותרת של התמונה והתגובות אליה, שדרו המון צער.
אני נכנסת לפרופיל שלו והוא מלא בתנחומים, צער ותדהמה.
אני מנסה להבין מהתגובות, מה קרה ולאט לאט התמונה המזעזעת והמצערת כ"כ מתבהרת לי...
כשאני משתפת בהלם את הסובבים אותי, כולם אומרים לי שכבר שמעו בחדשות.
מסתבר שלא ממש שמעתי חדשות בימים האחרונים.
מה עושים עכשיו?
לא הייתי בקשר איתו יותר משנתיים.
לכתוב לו גם תגובה מנחמת על הפיד?
להתקשר?
ללכת לנחם?
איך מנחמים בחור צעיר שקבר את אישתו ונשאר לבד עם תינוקת בת כמה ימים?
איזה מן עולם זה?
בערב הולכת לניחום אבלים יחד עם עוד חברה שגם איתה כבר לא הייתי בקשר זמן רב.
מצטערות שנפגשים רק בנסיבות כאלה...
שוב חושבת על החיים האלה.
על המהות שלהם.
על זה שאנחנו כאן לזמן שאול.
חוסכים לפנסיה ופורסים משכנתא בשאיפה להיות פה 80-90 שנים אבל אין לדעת...
בכל פעם ששומעים על מישהו שהלך בטרם עת או מישהו שחלה במחלה סופנית,מושכים בכתפיים
"מה לעשות? אלה החיים. זה דרכו של עולם"
ומנסים להדחיק.
מה עוד יש לעשות? לשקוע במרה שחורה?
לדחות את הקץ אי אפשר, אז עדיף לא לחשוב על מה שאי אפשר לשנות או לעשות משהו בקשר אליו.
בינתיים אנחנו כאן אז לפחות נהנה, לא?
ננסה להספיק כמה שיותר.
נטרוף את החיים האלה ומה שיש להם להציע.
נהנה.
נחשוב על עצמנו ולא רק על אחרים.
ואז נזכרת.
ושוב מתעצבת.
שיש בעולם הזה אנשים, שלקחו את העקרון של להנות מהחיים כאילו אין מחר ולחשוב על עצמם, צעד אחד רחוק מידי...
שכחו, או לא אכפת להם שגם שאר בני התמותה מסביבם, בסה"כ רוצים להנות ממעט הזמן שיש להם פה.
כאילו שהנאה ושלווה של אחר תפגע או תבוא על חשבון ההנאה שלהם.
כאילו שבשביל להשיג את ההנאה שלהם, הם חייבים להיות רעים ואנוכיים.
גם אם יש להם אפשרות להשיג את אותה מטרה בדרך נחמדה או בדרך פוגענית, הם יבחרו בדרך השניה
הכל בשם ההחלטה להנות מהחיים ולחשוב רק על עצמם.
