כמעט 12:30 בצהריים ביום שבת
כל הבוקר נמנמתי לי במיטה
והחצי השני שלי, עדיין ישן עמוק, לידי.
אני זוכרת שכשהייתי נערה והייתי ישנה עד שעות כאלה
בשלב מסויים, אבא שלי היה נכנס לחדרי, פותח את התריסים בבת אחת
ומודיע לי שיש יום נהדר בחוץ ושאני מבזבזת את כל השבת.
מבזבזת?
למי?
אם רק לעצמי, אז אין לי בעיה עם הביזבוז הזה. עד היום.
אני זוכרת שהוא היה מדקלם לי נתוני מחקרים על כמה אחוזים מהחיים שלנו אנחנו מבזבזים על שינה.
שוב מבזבזים...
זה כמו שיגידו שלאכול זה בזבוז
או סקס זה בזבוז...
שינה
זו אחת מהנאות החיים
ולכן, בעיני היא לא ביזבוז
להפך
הייתי צריכה להנות ממנה כמה שיותר כל עוד יכולתי
כי עם הפיכתי לאמא, התקלקל לי קצת הכשרון לישון :(
ולאחרונה, כשהילדות שלי כבר יחסית גדולות ומעסיקות את עצמן לבד בשבת בבוקר
ולכן, אין כבר צורך להתעורר בשש בבוקר כמו שהיה כשהיו תינוקות
לצערי, בגלל שמשהו נדפק בשעון הפנימי, אני מתעוררת בכל זאת מוקדם
וחוזרת לנמנם ומתעוררת וחוזרת לנמנם וחוזר חלילה.
וממשיכה לבזבז בכיף את השבת כל עוד אני יכולה.
ממש עוד כמה רגעים כל זה יגמר
צריכה להעיר את האיש
להתלבש ולהלביש את הבנות
ולנסוע להוריי
בדרך, בטח נשמע חדשות
אחרי שהיינו מנותקים מהן כחצי יממה
והשקט היחסי יגמר...
