למרות שאני טיפוס מאוד משפחתי וגם מאוד בעד מסורת, באופן כללי
קשה לי עם ארוחות שישי. כשהן אצלנו בבית.
אני באה מבית שבו בכל יום שישי, עשו קידוש ואני זוכרת את זה לטובה וכמשהו שהייתי רוצה שיהיה גם בבית שלי ושילדותיי יזכרו כחוויה.
ואכן, בנותיי מאוד אוהבות את הארוחה המשפחתית ביום שישי, מחכות לה ומתאכזבות אם מדלגים עליה ועושים ״ארוחת ערב רגילה״.
לתוך הארוחה הזו, אפילו הכנסנו אלמנטים שלא היו בבית הוריי ויחודיים רק למשפחה שלנו ושהן מאוד אוהבות, כמו; סבב שבו כל אחד מבני המשפחה, מספר על דבר אחד טוב שקרה לו השבוע ודבר אחד פחות טוב.
ובכל זאת, קשה לי עם הארוחות האלה, כשהן נעשות אצלנו בבית.
אני לא אוהבת אותן.
אין לי בעיה עם קידוש אצל הוריי או אצל חמותי. אבל לא אצלנו.
וזה לא בגלל הבישולים.
לפעמים אני מבשלת ולפעמים הוא ולעתים רחוקות כשאין כח או זמן, אפילו קונים אוכל מוכן.
אבל למרות שזה זורם וכיף לו ולבנות, לי זה מרגיש הצגה...
כשהוא מקדש
ואנחנו עומדות
והישיבה סביב השולחן בפענת אוכל, שאנחנו לא יושבים בה בימים רגילים
זה מרגיש לי הצגה ואין לי סבלנות לזה...
כאילו אנחנו משחקים ב״להיות גדולים״. במשהו שאנחנו לא.
או שאנחנו כן... וזה מה שקשה לי?
