שבוע אחרי שזה קרה, נתקלתי במישהו שמכיר אותי רק מעט
והוא הסתכל עליי במבט מופתע ואמר "התאוששת ממש מהר"
מילמלתי משהו על זה שאני משתדלת להמשיך הלאה וזה שאני מחייכת לא אומר כלום על מה שמתרחש אצלי בפנים.
אבל רוב הזמן אני באמת בסדר.
לפעמים נדמה לי שיותר מדי בסדר.
בסדר בצורה קצת לא נורמאלית.
איך זה יכול להיות?
שקמתי על הרגליים כל כך מהר?
מה זה אומר עליי ועל כמה שרציתי אותו?
איך זה יכול להיות שאני לא מתאבלת עליו ובוכה מבוקר עד לילה?
אני חזקה או מדחיקה?
מחר, זה שלושה שבועות.
אולי זה שאני בכל יום שני, מציינת בראש את השבועות שעברו
ובמשך היום משחזרת ונזכרת מה קרה בכל חלק של היום ואיך היום הנורא הזה התגלגל ונגמר
אולי זה שאין מקלחת אחת שבה אני לבד עם עצמי תחת זרם המים והתמונות הנוראיות האלה רצות לי בפלאשבק בראש.
ואולי זה שהעיניים שלי מתמלאות דמעות בכתיבת שורות אלה.
אולי אלה אומרים שבכל זאת אני מרגישה משהו,
וכואב לי.
