כל פרידה היא קשה וכואבת.
על אחת כמה וכמה, קשר שבשל נסיבות חיצוניות, לא מימש את הפוטנציאל שלו.
וכשמדובר על קשר שליטה...
זו לא פעם ראשונה שאני חווה את זה
אז אולי הפעם אני טיפה יותר מוכנה לזה
ומקווה שבעקבות זה ההתמודדות תהיה נסבלת ומהירה יותר... אבל אני לגמרי לא בטוחה.
אני חושבת שמה שגורם לנשלטת להרגיש כל כך אמוציונלית עם הפסקת קשר שליטה זה איך שהכל נחתך ונגמר בבת אחת...
לא שאפשר באמת לעשות את זה אחרת...
אבל אני חושבת על זה,
איך בדר״כ בהתחלה הכל איטי והדרגתי
בשיחות הראשונות רק משוחחים ומכירים ובוחנים את האפשרות והרצון למסור או לקחת שליטה.
וברגע שמחליטים שזה נכון אז מתחילים הגינונים הקטנים של הבדלי המעמדות
״כן אדוני, לא אדוני...״
ואח״כ משימות קטנות שגודלות בהדרגה ומצטברות ונעשות ריטואל קבוע.
משתרשות התניות.
מתחילים להיקשר.
להיזדקק.
מישהו שעד לפני זמן לא רב, בכלל לא הכרת, הופך להיות חלק משמעותי מסדר יומך ומחשבותייך.
יש תחושת שייכות.
ואז...
מסיבה מסויימת
צריך לחתוך
לא כי רוצים
כי צריך
והכל נחתך ונפסק ברגע אחד
כאן אין הדרגתיות
פתאום הוא לא האדון
פתאום את לא שייכת לו
ממחר את כבר לא כותבת לו או עושה את כל הדברים שהתרגלת לעשות.
גם אם הוא אומר שהוא כאן בשבילך ויהיה תמיד, את יודעת שזה לא יהיה בתדירות שהתרגלת שהוא נוכח ואולי מתישהו זה לא יהיה בכלל.
ונשאר
ריק.
עם כל זה
שיש לך משפחה וחברים וחיים שלמים ומלאים שעד לא מזמן הוא לא חסר בהם.
פתאום יש הרגשת...... בדידות.
נשלטת שנותרה לבדה.
ללא אדון מכוון.
בדר״כ זה גורם לי להיסגר לתקופה ארוכה.
לא הייתי רוצה שזה יקרה שוב...
כי לא הספקתי להשלים ולחוות את מה שתכננתי.
אבל
זה לא עניין של מה בכך בשבילי
רגע אחד להרגיש שייכת לאחד
ודיי מהר להרגיש שייכת לאחר....
בספק אם אצליח ומתי
ימים יגידו.
