מכירים את זה שבראיונות עבודה או מרכזי הערכה, שואלים מה התכונות החיוביות והשליליות של המועמד , בעיני עצמו?
וכולם יודעים מראש שישאלו את זה, אז מכינים מראש תשובות שיוציאו אותם טוב? שגם התכונות ה״שליליות״ ישמעו כחיוביות למעסיק הפוטנציאלי?
אז התכונה השלילית/חיובית שלי היא פליזריות (please).
למה זה שלילי? כי זה יותר מרצון לרצות.
זה צורך.
זה מה שאני ניזונה ממנו.
וכשאין לי פידבק חיובי מהצד השני, שהוא מרוצה, ממש קשה לי עם זה.
אני זונת פידבקים.
זונת מחמאות.
וזה כל כך פבלובי אצלי, שפידבקים טובים, גורמים לי לעשות הכל כדי לשחזר את ההרגשה ולזכות בעוד מחמאות
אבל פידבקים שליליים, לא גורמים לי למוטיבציה להשתפר.
להפך.
הם מייאשים אותי ומשם זה תמיד מתדרדר.
אבל לפני כחודשיים הייתה לי הארה.
קרה לי מקרה שהפיל אצלי אסימון ומאז אני רואה את הדברים קצת אחרת.
מקרה שהיה, כך היה (מה שנקרא ״טרו״):
הייתה לי לקוחה, שמאוד התלהבה ממה שאני עושה ובהתלהבות גדולה, חתמה לי על הסכם ריטיינר עם התחייבות לשלושה חודשים.
החודשיים הראשונים, היו ירח דבש!
היא לא הפסיקה להחמיא לי, גם בפומבי ובפני אחרים ולעוף על כל דבר שאני עושה- ואני מצידי הייתי מוחמאת ועשיתי שמיניות באוויר וימים כלילות, כדי להפתיע אותה עם דברים חדשים ולרצות אותה שוב ושוב.
ואז הגיע החודש השלישי להתחייבות שלה ופתאום היא התהפכה.
ברגע אחד היא פתאום לא הייתה זקוקה לשירותיי והתחילה לרדת עליי ועל הביצועים שלי, למרות שאצלי שום דבר לא השתנה.
מה שהשתנה זה שהיה חודש של חגים והיו לה הוצאות אחרות ולא התאים לה לשלם גם לי.
בהתחלה לקחתי את הסיפור הזה מאוד קשה.
ימים ארוכים, הרצתי בראש את המילים הקשות שאמרה לי והרגשתי פגועה מאוד.
עד שנפל לי האסימון ואמרתי לעצמי;
את מעולה במה שאת עושה ואת עושה את הכי טוב שאת יכולה וזה לא קשור למילים שלה.
לא למילים הטובות ולא למילים הרעות.
ברגע שאת מייחסת כל כך הרבה חשיבות למילים הטובות והן מרוממות אותך, זה מה שנותן את הכוח גם למילים הרעות להפיל אותך.
הפידבקים החיוביים מחמיאים ונעימים, אבל צריך לקחת אותם בערבון מוגבל ולתת להם פחות חשיבות, כי הם לא אלה שעושים אותי מי ומה שאני.
אני נהדרת ומעולה בלי קשר אליהם.
גם בלי שהיא עפה עליי, לטוב ולרע.
ואני מנסה להזכיר לעצמי את זה, גם בהקשר של בדסמ.
גם, כשאחרי 16 שנים בעולם הזה, שוב אני מקבלת פידבק שאני ״על גבול הונילית״
ברגע הראשון זה מעליב
ברגע שאחרי זה מתסכל
אם אני על גבול הוניליות, למה אני לא נהנת מוניל? למה אני עדיין כאן? למה אני כל כך כמהה? למה הרעב הזה, לא מפסיק לכרסם בי?
לרגע זה מערער אותי, לגבי מה שיש לי לתת
אבל אני מזכירה לעצמי, מי אני.
איזה פליזרית אני. גם אם לא מאזוכיסטית.
כמה אני רוצה לתת מעצמי ואיזה דברים יש לי לתת חוץ מספיגת כאב.
לאיזה סוג של גברים אני נמשכת.
כל זה לא משתנה והנשלטת שבי, לא נעלמת, כי מישהו דירג אותי ״על סף הוניליות״
כמו שאם אני שולחת לך תמונה ואתה לא מחמיא לי בתגובה, זה לא אומר שאני לא יפה.
זה רק אומר שאתה מקמץ במחמאות.
