ואני עניתי, שזה כמו לנסות להסביר מה היא אהבה או מה היא נשמה.
ושנראה לי, שמה שלא אענה, ההסבר ייצא קצת עקום ואולי אפילו ישמע פאטתי.
מה גם ששמתי לב שסאדיסטים, דיי מזלזלים ב"מנטאלים החרטטנים האלה".
אבל פתאום הבריקה לי דוגמא נהדרת מחיי היום יום... אלה שבכלל לא קשורים לשליטה ובדסמ
ובכל זאת.
לי זה מתחבר.
אז סיפור שהיה כך היה (טרו וכו')
לא מזמן, לקחנו סיור סגוואי בחומות ירושלים.
ברגע הראשון שעליתי על הסגוואי הוא התחיל לרקוד. זה היה מפחיד וחששתי שעוד שניה אני מתהפכת איתו.
מולי הייתה מדריכה צעירונת, שבשקט, רוגע וביטחון, הסתכלה לי בעיניים ואמרה:
"את בסדר גמור. את עושה את זה מצויין"
והתחילה להנחות אותי וכל הזמן לתת לי פידבקים חיוביים ותוך זמן קצר ביקשה ממני להגביר מהירות ולקחת פניות
וכל מה שהיא ביקשה עשיתי
היא כבשה אותי ברוגע וההכלה שלה
היא הובילה אותי
להצליח
במה שברגע הראשון היה נראה לי לא אפשרי וראוי לויתור.
איך זה קשור?
זה נכון שאני לא מאזוכיסטית.
זה נכון שאני לא משתגעת על כאב.
סביר להניח שאחשוש להגיע לסשן שמתחילתו ועד סופו אהיה שק חבטות.
אבל
כששולט אומר לי בשקט וביטחון "עכשיו אני רוצה שתכאבי בשבילי. אני צריך את זה"
זה משנה לי את כל המיינד ואני מתגייסת לעניין.
וכשהוא נותן לי יעד לא קל, אבל הגיוני ומעודד אותי בדרך אליו ומשבח אותי כשאני עומדת במשימה
אני אומנם לא נהנת מהכאב (ואולי לא מסוגלת להודות בזה)
אבל אני מרגישה סיפוק מזה שהצלחתי במשהו שהיה לי קשה ונראה לי בלתי אפשרי.
אני מרגישה סיפוק מזה שהצלחתי לעשות את זה בשבילו ושהוא מרוצה ממני.
מזה שהוא נהנה וקיבל מה שרצה. שהיה צריך. שעושה לו טוב.
ובפעם הבאה?
ככל הנראה שעדיין אפחד ואנסה להתחמק
אבל אם הוא יהיה נחוש ויוביל אותי ברוגע
יגיד לי את מה שאני צריכה לשמוע
יזכיר לי שזה בשבילו.
ושהוא איתי ועוזר לי ויודע שאני יכולה
אכבוש יעד נוסף
וגם סף הכאב יגדל מפעם לפעם.
ואני חושבת שזו המהות של מנטאלי.
עבודה על הראש והרגש.
וגם כאב יש שם.
אבל ככלי ועוד אלמנט ולא כעיקר.
יצא עקום ופאטתי?
