ללא גבולות

כשהיתי צעיר נפצעתי בפעילות מבצעית ונאלצתי לשהות בבית חולים במשך מספר שבועות שכללו הרדמות ניתוחים ושאר מריעין ובישין. זכור לי שרק לאחר שהתאוששתי חלקית בישרו לי ששנים מחברי נפלו בקרב ואני ועוד חבר נפצענו.
מבין האחיות שטיפלו בי היתה אינה, רוסיה מתוקתקת, לבושה תמיד בלבן נקי, שיער שחור חלק ומסודר, גופיה אדומה וגוף חטוב. לא היה יום בבית החולים שלא ראיתי אותה ופינטזתי איך אני מבצע בה שפטים, אבל, למרבה הצער, העיפות, חוסר האנרגיה ומשהו בפציעה והטיפולים הטראומטיים, גרם לי לאבד את היכולת להגיע לזיקפה. זכור לי זין מרוט וספוגי עם ביצים שמוטות לאחור, ומחשבה מפחידה אחת ענקית שלעולם לא ארגיש אותו שוב.
ערב קודם לכן יצאתי מניתוח, ואינה החדירה לי קטטר, שטיפטף לו באיטיות בשעה שאני מרותק למיטה.
בלילה התחלתי להרגיש מעט כאב בזיין שהלך והתגבר ככל שהזמן חלף לו. לא יכולתי לזוז והיתי מרותק למיטה, קשור מהזין לצינורית הארורה ושטוף כאבים בכל הגוף מכל תזוזה הכי קטנה בשל התפוגגות חומרי ההרדמה ומשככי הכאבים.
באופן טראגי, היה זה יום הזיכרון, והאבדן של החברים היה צורם וכואב בצורה נוראית.
כמספר דקות לפני הצפירה באה אינה, ואמרה שאפשר לנסות להוריד את הקטטר, הפשילה לי את החלוק, אמרה במבטא רוסי כבד, שהזכיר זונת צמרת, "כאב קטן" ומשכה את הצינורית בבת אחת. הכאב היה קשה וחד ואני צרחתי כמו ילד קטן. היא טפחה לי על הזין בחביבות ואמרה שזה לא נורא ועכשיו הכל יהיה בסדר, ושתיכף אחרי הצפירה היא תיקח אותי לשירותים לנסות להשתין.
בעודה מסדרת את הדברים שמסביב החלה הצפירה, והיא נעמדה לה, הצמידה ידים והביטה למטה...
יפה, עדינה, לבנה, עם שיער שחור ומסודר, איפור וקמצוץ של זנותיות שלא ניתן להסביר. לא יכולתי לעמוד באותה צפירה אבל למרבה האירוניה הזין שלי התחיל להתעורר ולעמוד את מה שלא יכולתי. מעל למיטה דמיינתי את גל ואבי שנפלו באותו קרב, שזופים חייכנים, מוחאים כפיים שורקים ומריעים לי על כמה אני מאאאאניאק על זה שיצאתי מזה, שעומד לי סוף סוף הזין ושאיך חבל שהם לא איתי כאן, כי בטח היה מצב לפרק את אותה אינה.
מאז ועד היום, מדי פעם, ביום הזיכרון, בצפירה, אני נזכר באינה, בזיין שלי שעמד במקומי, אבל תמיד באבי ובגל ז"ל שלעולם לא אראה יותר.