זה התחיל מעוד צ'ט מפוהק בשעת לילה מאוחרת. הוא היה "אדון קשוח" היא היתה "רכות".
"למה קשוח?" פנתה אליו ושאלה
"חכי בשקט! אין לי זמן בשביל כרגע. כשאתפנה - אקרא לך. ואל תתחילי שיחה עם אף אחד אחר!"
המילים פקחו לרווחה את עפעפיה הכבדים. איזו חוצפה! למי הוא חושב את עצמו?!
.. ומצאה עצמה מחכה.
וחיכתה.
**********
אני רכות
אני אהבה
אני נגיעה בכריות האצבעות
אני ליטוף שפה לחה
אני קשת שד לבן,
חיבוק ירכיים רועדות,
אנקת עונג.
רפרוף כנפי פיה כסופות
הבהוב אור נר
ריח יין אדום
צחקוק ירח מלא
תחושה של פרווה
מגע של ערווה
ניחוח עלווה
תמצית תאווה
אני רכות..
***********
"מי את! שם ומיקום!"
זה היה מעצבן. זה היה מרתיע. זה היה מפתה. היא פסעה אל שפת הנחל המסתורי ששלחו אליה מילותיו החדות.
"אני רכות. אני מכאן."
"טוב. רכות זה טוב. רכות זה נמעך בקלות. תני לי טלפון. עכשיו!"
מימיי הנחל לכדו את קרסוליה, מושכות אותה פנימה. היא שלחה מבט אחרון אל חוף המבטחים שמאחוריה, מהססת..
"אמרתי לך שאני רוצה טלפון!! את תתחילי להיות ממושמעת או שזה ידרוש טיפול מיוחד מצידי!"
היא נשמע עמוק, אוטמת עצמה לזעקות האזהרה שנשמעו בראשה. הטביעה את הגיונה בתאוות הסקרנות - ופסעה פנימה. גופה נעטף ונסחף במימי נחלו של אדון.
נעצה מבטה באצבעותיה המקלידות את מספר הטלפון. לא מאמינה.
"עכשיו צאי מכאן. לכי לישון. אני רוצה אותך עירנית מחר."
"אבל אני רוצה עוד לדבר.."
"זו הפעם האחרונה שאני שומע את המילה הזו ממך! אין אבל! את תעשי מה שאגיד לך! הדבר היחידי שאני רוצה לשמוע ממך זה: 'כן, אדוני.' מובן???"
היא צרחה: "לא, בן זונה."
היא כתבה:" כן, אדוני. לילה טוב."
בהתה במסך הכבה מולה. ראתה את האפלה מגחכת אליה מתוכו. לא מוכרת. מבטה טבע בתוך השחור..
מתכרבלת עם עצמה, הלילה שקט, מחכה לשינה הברוכה. עיניה העצומות פעמו. צורבות מאור המסך.
היא נרדמה ממלמלת "כן, אדוני."
ומלמולה חלחל מילותיו, מזרים כניעה מקרסוליה.. מעלה.. אל ירכיה המתמסמסות מולו.
************
צלצולו המלודי של מכשיר הטלפון הנייד שלה גרש חלומות אל אחורי העפעפיים.
היא פקחה עיניים מטושטשות משינה. השעון הבהב את השעה שלוש לפנות בוקר.
המלודיה הושתקה למגע אצבעה.
"את שם?"
היא ידעה.
"כן, אדוני"
"טוב. ילדה טובה. את לומדת מהר. זה טוב. אם תמשיכי כך, אני מבטיח לנסות ולא להיות מאוד קשוח איתך. אבל אני בהחלט לא מבטיח!"
"כן, אדוני. תודה, אדוני" זרמו רצונותיו מתוך פיה.
ואולי רצונותיה?
***************
את מבעבעת מתוכי
ישות אפלה שלי
רומסת פרחים בדרכך
מסעירה משקעים רדומים
צעדך הגס מהדהד בי
מרפקייך החדים
דוחקים
מקמטים יריעות מוסר
צחוקך הנועז
החורץ
המנפץ
קורע מסכת תמימות
ויוצא מתוכי בזעקה
****************
"אני רוצה אותך לבושה שמלה, בלי כלום מתחת, תוך 5 דקות. מובן?"
"כן, אדוני"
"מכירה את החורשה ביציאה מהעיר, בצד ימין?"
"כן."
"רדי מהכביש והיכנסי אליה בכניסה הראשית. מאה מטר אחרי הכניסה יש פניה ימינה. היכנסי לשם והחני את האוטו בחניון מצד ימין. יש שם עמוד תאורה אחד לכל החניון. החני על ידו. מובן עד עכשיו?"
"מובן."
"מול עמוד התאורה תראי ספסל עץ. תמצאי עליו שקית. בשקית יהיו אזיקים."
"אזיקים" קולה נשבר מעט
"אזיקים! קחי אותם והמשיכי ללכת מאחורי הספסל אל תוך החורשה. המשיכי מאה מטר בערך וחפשי עץ שמתחתיו פרושה שמיכה. מובן?"
"כן. ואז מה?"
"הורידי את השמלה מעליך. הישארי עירומה. אני לא רוצה לראות פיסת בד אחת על הגוף שלך, זה ברור????" נבח אל תוך אוזנה
"כן, אדוני" לחשה
"עמדי על השמיכה, חבקי את העץ וקישרי מהצד השני את ידייך באזיקים."
"אבל אני.."
"תשתקי!!" קולו היה קר, חודר וכעוס.
"כן אדוני."
"את תשלמי על זה.." קולו המאיים הקפיא אותה והרתיח את ירכיה. היא לא הבינה. קרח ולהבה שיחקו בעורקיה במחול בלתי מובן. בלתי מוכר.
"עכשיו צאי לדרך. אני מצפה שתהיי שם, בדיוק כמו שציוויתי עליך - בעוד חצי שעה. לא יותר" והיא נותרה עם המכשיר הרותח צמוד לאוזנה. והוא דומם עכשיו.
"צאי לדרך" אמרה לעצמה "צאי לדרך.."
***********
מגע קליפת העץ המחוספסת הכאיב לפטמותיה. האזיקים הכאיבו לפרקי ידיה. הקור חלחל בה.
קור מבחוץ? קור מבפנים?
***********
קולך מקפיא בי הגיון
קולך מפשיר בי תשוקה
והיא
תמהה על החיים המחודשים
סוערת דרכה בורידיי
מכווצת שריריי ירכיי
מגרגרת מולך
פוערת אותי
לקבל
לתת
לשכוח..
**********
קרסו ליה מחו מול כובד הזמן.. חיכתה רבע שעה. חיכתה יותר. חיכתה לעולם.
ואז נשמעו צעדים בחושך.
היא קפאה. הדופק שפעם בה כאילו זעזע את הגזע המחובק בין ידיה. נשימתה הכבדה שרקה דרכה החוצה מבין שפתיה הקפוצות.
והוא עמד מאחוריה. שקט. לא אומר. לא נוגע. עומד.
שמעה נשימתו מעמיקה. שמעה רשרוש בגדיו. עצמה עיניה. והוא עמד שם מאחוריה. רק נושם לה.
ואז עשתה את טעות אשת לוט. ראשה החל לפנות..
"שלא תעיזי!!" ראשה נהדף בעוצמה אל גזע העץ. לחיה נלחצת אליו בכאב מופתע.
ידו הצמיד את ראשה בכוח אל העץ..
ואז הרגישה בו. קשה כמו הגזע הנלחץ אל שדיה ובטנה. ידו החופשית אוחזת בצד ירכה, מרחיקה את אגנה מהעץ.. רגלו נדחקת בין רגליה, פוערת אותן לדחיקה המפתיעה, המכאיבה, המענגת.. הוא הכניעה אותה בכוח. בתאווה. כובש את גבעות עכוזה.. חודר בה עד זעקתה המהולה הרעידה את עלי העץ..
נגיחותיו דחקו חזית גופה אל העץ, הקליפה המסוקסת חורצת בה חריצי תאווה.. והכיבוש הטוטאלי המשיך אל נרתיקה בפתאומיות, נוגח דרכו אל רחמה.. והיא התפוצצה באלפי נגוהות פעם ראשונה.. ושניה..
והוא המשיך מסלול כיבושו בתוכה. לא מרפה. שיניו ננעצות בכתפה, ידו אוגדת שערותיה לכאב חודר..
זעקתם המשותפת קרעה בשמיים אור ראשון של בוקר. ציוץ הציפורים מעל ראשיהם התנגן אל תוך קולות ההתנשמות שלהם.
כשנשלף מתוכה, כאילו נמשכה הקרקע תחת רגליה. ברכיה התמוססו וגופה גלש מטה, המום מעצמת התחושות. היא כרעה על בירכיה, נאחזת בגזע. מצחה נשען על גזעו, עיניה עצומות נוטפות דמעות סיכום של אקסטזה.
מפתח נדחק אל ידיה כפות ידיה הכלואות.
"השאירי הכל כאן. אני אודיע לך מתי אני רוצה אותך כאן שוב."
רשרוש בגדים.. צעדים מתרחקים - היא נשארה לבד.
פרקיי ידיה הכואבים השתחררו והיא התרוממה בכבדות. השמלה גלשה מעבר ראשה ועטפה את גופה הדווי..
עוד מבט קצר אל הגזע חרוש קמטי הזמן, ספוג בשרידי רכותה..
והיא הלכה.
נכתב ע"י נריסה
לפני 13 שנים. 11 בינואר 2011 בשעה 18:20
