הסלון

הזוית בה הרכב נעצר מקשה עליה מאוד להישאר במקום. רק כששרירי הרגליים התחילו להתכווץ היא הבינה שבעצם היא נשענת עליהן כמעט לחלוטין. שזה שהרגליים שלה מתוחות קדימה זה מה שמחזיק אותה במקום. כיסוי העיניים מנע ממנה להבין לחלוטין לא רק איפה היא נמצאת, וזה רק היא עכשיו, זה כבר ברור, אלא איך. איך הרכב עומד. פתאום היא הבינה את זה, שלא ברור בכלל אם הרכב על הכביש, על השוליים או בקצה מצוק. היא איבדה את תחושת הזמן. מי יודע אם איבדה הכרה, או לכמה זמן. כל שהיא יודעת הוא ששקט עכשיו, שלא חם ולא קר לה, ושסביר שהשמש עדיין לא זרחה. סביר. אם כי לא בטוח. מה שכן בטוח, הוא שלמרות שגופו נותר בכיסא הנהג, הוא כבר איננו. זו הוודאות המוחלטת שיד שמאל שלה הצליחה לברר עבורה. היא יושבת, לבושה בקושי, אזוקה לדלת, בכיסוי עיניים, לידה גופה קטועת איברים, לפחות אחד שהיא בטוחה לגביו. לא יכול להיות. איך היא הגיעה למצב הבלתי אפשרי הזה?

היא מנערת את הראש בפרעות מתחת לכיסוי. אולי כך תצליח להשתחרר ממנו. בפעם הראשונה שהוא כיסה את עינייה הכיסוי הוסט מעצמו אחרי מספר דקות. לא לגמרי, רק מעט. חריץ קטן שאפשר לה להציץ, מבלי שהוא יודע.
תחילה ניסתה להמשיך לעצום את עינייה, מפחדת מהמחיר שתשלם לו תפקח אותן ללא רשותו. אחרי כמה זמן הבינה שהוא לא הבחין בתזוזת הכיסוי. אסור לה לדבר ללא רשות. היא לא יודעת מה היא יכולה לעשות במצב הזה. החליטה לא לעשות כלום. זו היתה הטעות שלה. להחליט לבד. אבל רק אחר כך הבינה את זה.
הפעם הכיסוי הונח כל כך בהצלחה, שהוא מסרב להישמט, גם אם זה כל כך חשוב שהוא כן. היא מנסה להיעזר בכרית הראש של המושב, אולי כך תצליח. אחרי מספר דקות, ואחרי שהסחרחורת שההתפתלות הזו הביאה עימה שכחה, החליטה שעדיף כי תשמור אץ האנרגיות האלה לשחרור יד שמאל. כששמאל תשוחרר היא תוכל להעזר בה עם כיסוי העיניים, ואז תוכל סוף סוף, אולי, להבין באמת מה קרה. בעודה מנסה לחלץ את שמאל בכח היא מודה על השבוע בו נאסר עליה להשתמש ביד ימין.

"מרגע זה ובמשך שבעת הימים הקרובים אין לך יד ימין" הוא אמר בפשטות, בעודם ישובים במסעדה. הוא כבר הזמין את הארוחה, אך בנתיים רק היין הוגש לשולחן. לה הוא הזמין את המרק שהיא כל כך אוהבת למנה ראשונה והמבורגר למנה עיקרית. לעצמו הזמין מנה של קלמרי מטוגנים ודג ומנה עיקרית. היא אוהבת את המסעדה הזו, אבל לא אוהבת את המקום בו הוא בוחר לשבת, בקרן הרחוב. היא היתה מעדיפה שולחן פנימי, אינטימי יותר. אבל למי בכלל אכפת מה היא מעדיפה. אפילו היא כבר הבינה שעדיף שיקרה דווקא מה שהיא לא רוצה. שככה זה הרבה יותר טוב.
אחרי שזרק את המשפט הוא הביט בה במבט הזה שלו. זה שהיא כבר מכירה כל כך טוב. זה שאומר שעכשיו היא צריכה לבצע את מה שנאמר לה, גם אם לא הצליחה להבין בדיוק מה זה. היא הסירה את יד ימין מהשולחן והניחה אותה בחיקה. מבטו לא השתנה. מה זה אומר שאין לי יד, חשבה. יש לה טבעת ביד ימין. היא הרימה את היד כדי להסיר את הטבעת, והוא צבט לה בעוצמה כזו בירך ימין שהיא חשבה שכל המכוניות ברחוב הכל כך סואן הזה יעצרו במקום אם היא תשחרר את הזעקה שהצליחה לכלוא בתוכה בכוחות עליונים. היא הרימה את ימינה בעזרת שמאלה והניחה אותה בחיקה. במאמץ עילאי הסירה את הטבעת מקמיצת ימין מבלי להשתמש ולו בשריר אחד ביד הלא קיימת שלה. אחר כך, באמצעות השיניים היא ענדה אותה על קמיצת שמאל. כשהשיבה מבטה אליו עייניו עדיין לא שינו מבטן. היא החלה להזיע מרוב לחץ. מה עוד קורה למי שאין יד? מה אני מפספסת? מה שכחתי?
בנתיים המלצרית החביבה להחריד שלהם הגישה את הקלמרי והמרק לשולחן. הריח של הביסק הכתמתם העלה ריר בפיה. אדיו החמים הוסיפו לחום המלחיץ שכבר עלה בה.
מה אני שוכחת? מה פיספסתי? כמה זמן הוא עוד יסלח לי לפני הענישה הבאה? אין לי יד. אין לי יד.
השרוול.
זה היכה בה כאחת. אם אין לי יד היא לא יכולה להיות בתוך שרוול החולצה. בעזרת שמאל היא הצליחה לשחרר את ימין משרוול החולצה אותה לבשה. מרוב לחץ ואימה שכחה שהיא יושבת בלב רחוב ראשי, שכחה את העוברים והשבים, את הסובבים אותה. רק היא והיד המיותרת שלה. כשהיד חולצה בהצלחה מהחולצה היא הניחה לה להתדלדל בצמוד לגופה מתחת לחולצה והרימה עיניה אל עיניו. היא קלטה את המבט משתנה. את זיות החיוך המזערית. נשמה לרווחה.
כשאמר לה "יפה" היא המריאה מעלה, מאושרת כמו שמעולם לא היתה.