הסלון

לבושה בשחורים.מכנס שחור,גופיה שחורה,מגפיים ומעיל שחור ארוך שמכסה כמעט את כל גופי.
מאופרת מעט למען הרושם,שיער אסוף מתוח ומטריה גדולה שאותה אני מחזיקה ביד שמאל.
אנחנו בדרך לפגישה.אני והוא לבד.לפגוש את ההם,אלה המסוכנים שקשה מאוד לשכנע אותם.ההם שעל כל פיפס קטן עלולים להתחרפן ופניטו לה קומדיה.
"אני צריכה לדבר איתך"
"עכשיו? זה לא יכול לחכות לאחרי?"
"לא.זה צריך להיות ממש עכשיו,לפני"
"אני מקשיב,קטנה"
"אני סמכתי עליך.אתה הית לי כאב,כדוד,כחבר יקר וקרוב ובגדת בי"
"אני לא."
"אני לא כפויית טובה.אתה עשית למעני כלכך הרבה ולעולם לא אשכח זאת.אתה זה שהיה איתי ברגעים הכי קשים"
אנחנו רואים אותם מרחוק מתקרבים אלינו,הם שלושה אל מול שניים.
אני ממשיכה לדבר אליו -
"אתה שיקרת לי במשך כלכך הרבה זמן.חשבתי שאתה הסלע שלי.שבך אני יכולה לבטוח.אני כבר לא שואלת את עצמי איך יכולת.אני יודעת שבסה"כ היתי עבודה.נכס מאוד יקר.אני פגועה אבל אני מניחה שכמו תמיד זה יעבור לי עם הזמן"
"את לא פגועה.לימדתי אותך היטב.זה יחכה אחרי שנסיים את הפגישה."
"קראתי את כל התיקים,את כל הדוחות הכל מתועד.אתה יכול להבין שהיתי קצת בשוק"
"שקט.מספיק.הם עוד כמה דק' יהיו כאן תהי מקצועית כמו שאני יודע שאת"
"אתה איימת עליו.אם איי פעם הכרת אותי אתה יודע שלא אשתוק על כך"
"אני אגיד זאת רק פעם אחת - הוא לא מי שאת חושבת שהוא.הוא מעולם לא היה.הוא בסה"כ כלי משחק בלוח שחמט שלא גלוי לעיניך"
אני שולפת מאחורי הגב שלי אקדח שממקום בתוך המכנס.
יורה לעברם כדור לא בטוחה שהם נבהלו אבל מיד שלושתם יחד צנחו אל האדמה הקרה והרטובה,מנסים לתפוס מחסה תוכדי שהם מוציאים את הנשק שלהם.המאסיבי יותר משלי.
הוא צועק לעברי "מה לעזאזל את עושה????????"
באותו רגע לא שמעתי כלום.היתי במקום אחר.קר.מחושב.
הם יורים עלינו.כדור אחד פספס אותי במילימטר.שרט לי את הכתף מבעד למעיל.אני לא יורה.הוא כן.
"תתעשתי!!!" הוא ממשיך לצרוח עלי.
הם ממשיכים לירות עלינו הם לא יפסיקו עד שיראו אותנו מתים.אנחנו רצים אל עבר המכונית לתפוס מחסה.
הוא לא כועס עלי כרגע.הוא רק רוצה שנצא מזה בשלום.הוא כבר יטפל בי אחרי זה.
כדור אחד נכנס לו ישר בירך.הוא יחיה.
אני מסתובבת לכיוון שלו,הולכת כמה צעדים אחורה הוא אפילו לא שם לב.הוא מתמקד רק בהם.
אני צועקת לעברו ומרימה את האקדח לכיוון שלו "אני אוהבת אותך" אני אומרת עם עיניים מזוגגות.
"אני לעולם לא אשכח אותך.אני מצטערת"
היד שלי לא רועדת.הוא באמת לימד אותי היטב.אני יורה לכיוון הלב שתי יריות אחת אחרי השניה.הוא נופל ארצה.אני מתקרבת אליו העיניים שלו עדיין פקוחות,דמעות יורדות לו מהעיניים הכחולות שלו.
אני רואה איך החיים אוזלים ממנו בעוד שהם חדלו לירות עלינו ונעלמו.
הכל היה מתוכנן.
מסתכלת עליו. מתמקדת בעיניים שלו,מתכופפת אליו ומחזיקה לו את היד על גבול המכאיבה.
"ששששש,זה בסדר"
העיניים שלו מתחילות להסגר לאט,היד הופכת לכמעט רפויה.
הוא חדל.
הוא שוכב שם,ללא רוח חיים.נושקת לו למצח ולראשונה על השפתיים.
"לא השארת לי ברירה"
אני אומרת בקול חנוק.
כמו איזו סצינה קיטצ'ית שתלושה מסרטים וסדרות רק שלא הרגשתי גיבורה.הרגשתי כאב אדיר.
בדו"ח נכתב שהוא חטף כדורים מטווח אפס.איפה היתי? לא זוכרת.אני בטראומה.אולי הזכרון ישוב בעוד כמה ימים.


An old man dies,a young girl lives

נכתב ע"י Rogue