מחשבות על כוח ועדינות

אין דרך חזרה.

הגישה נהרסה.

הגשר כבר נשרף.

הסירה עזבה את הנמל. 

נשארו רק זכרונות.

דמעה אחת בכל שעה,

לא זולגת, לא יוצאת החוצה. 

נאגרת בתוך הנשמה.

אם יד תושט עכשיו,

זה לא שמחה ולא ששון,

אבל ניצור ביחד, בהתחלה שביל קטן,

אולי בהמשך זה יוביל לדרך חדשה.

אין פרידות שמחות,

יש צער ויגון.

יש אובדן.

גם כשהאדם ממשיך לחיות לא רחוק. 

גם כשזה הצעד הנכון,

ההחלטה החכמה.

גם אז לוקח זמן עד שהחומרים במוח מתאזנים.

ובסוף לא נשאר דבר.

ואולי כך עדיף.

מה הטעם בכלל?

לשנה חדשה.

כשהכל ישן.

אותו דבר.

התאריך משתנה, הספרות שונות.

אבל השמש עולה, שוקעת. 

אותו דבר.

אותם אנשים,

כולם מבטיחים שהכל יהיה שונה.

אבל אף אחד לא מתכוון לשנות דבר.

מי באמת רוצה להשתנות?

להיות מישהו אחר זה כל כך קשה. 

אנחנו רוצים עוד ועוד. אין לנו שובע.

הכל זה לא מספיק.

מישהי על ערש דווי אמרה לי שצריך להסתפק במה שיש.

אבל מי יכול? 

שנה חדשה.

אנשים ישנים.

אותם חלומות בלילות.

אותן אכזבות. 

הגיעו חברים יקרים לראות משחק של הקבוצה האהובה.

הענקת שירות מצויין. השולחן היה תמיד מלא ונקי, ייצגת אותי בכבוד רב. 

בהפסקה הרגעת את המתח אצלי שהצטבר במהלך המחצית הראשונה.

אני מודה, פספסתי אחד מהשערים כי הסתכלתי עליך..