|
|
|
איזה יום.
התחיל בבוקר קצת מאכזב מקצועית ועם המון עבודה. המשיך ליום ארוך ומציף מאוד והסתיים באכזבה ממקום שציפיתי ממנו לתמיכה וקיבלתי סוג של זלזול.
אז אוף. מאוד. ולשתות לא אופציה כי אני קמה מחר מאוד מוקדם, אז חיבקתי את עצמי מבפנים. עם אוכל.
אני לא יודעת איך זה קרה, אבל דרכתי על יתושה. היא הייתה על הרצפה, ידעתי שזאת היא או אני, דרכתי. והיא נדרכה, למוות. בחיי שאני לא יודעת איך הצלחתי.
עוד יותר אני לא מבינה את ההקשרים שהראש שלי עושה, כי שנייה אחר כך נזכרתי באיך שהוא גמר, תוך כדי שאני דורכת לו על הזין והוא מחכך את עצמו בין ה(לא זוכרת על מה הזין שלו היה מונח) לכף הרגל שלי. ואז נזכרתי בפנים שלו, כשדרכתי, בזה שהוא ביקש חזק יותר, שאעמוד עליו, במבט המייחל ואחר כך במבט אסיר התודה, שנתתי לו לגמור ככה.
והנה, רק בגלל שדרכתי על יתושה פתאום הבנתי (והרגשתי) שיותר מדי זמן לא הרגשתי אותו ככה מולי ואותי ככה מעליו. ושאני צריכה לשים לזה לסוף, ולתת לו לגרום לי להרגיש ככה.
הצעצוע בחר (מסיבה מוצדקת) לא להגיע איתי לפמדום. עוד כשהתארגנתי היה ברור לי שזה יהיה לי מאוד מוזר לסחוב את התיק שלי ולהביא לעצמי לשתות.
את הערב העברתי בלרקוד ולדבר עם חברות, לא תכננתי לשחק באף אחד מלכתחילה והרצון גם לא התעורר במסיבה (זה לא היא, זאת אני). בעוד שלא רציתי כלום כן הרגיש לי שחסר לי משהו וחשבתי שזאת אולי הנוחות בלבוא עם רכוש שלי מהבית.
ורק עכשיו, כשאני שוכבת במיטה עם רגליים דואבות מלרקוד על עקבים אני מבינה. מה שהיה חסר לי זה המבט שלו עלי, כשאני רוקדת. זה בין המבטים היפים והנכונים שלו.
זה מרגיש כאילו אני גדלה בחזרה לתוך הגוף שלי, מתרווחת בתוכי. התקופה האחרונה גרמה לי להרגיש כמו כדור מכווץ בתוך עצמי. הבחוץ מתפקד, נראה רגיל לגמרי למי שלא קרוב, אבל הבפנים מתגלגל לו בחוסר אונים וחוסר יכולת.
הלבד מאוד חשוב לי בזה. אינטראקציה אנושית, 1*1 שיש בה אינטימיות רגשית היתה הנמסיס שלי. והנה, אני מתפרשת, הכדור הזה גדל וכמעט לגמרי תופס את הצורה שהיא אני, יש רק כמה רווחים קטנים. חזרתי לעבוד בקדחתנות, כמו שאני אוהבת ונכון לי. חזרתי לרצות דברים ולהרגיש חשקים. חזרתי לרצות לצאת לדייט עם עצמי, צריכה לפנות לי ערב. חזרתי לרצות מסיבות, קהילה, אירועים תחומים בזמן. חזרתי להרגיש חוסר, גחמות, בעלות. חזרתי ליזום.
אני חושבת שאני עוד לא בשלב של נינוחות מלאה ושלווה של קודם, אבל אני פורשת איברים ועוד מעט הגוף שלי ישב עלי בול. ואז אסדר את הבית (למה זה החלק הכי קשה?) ואחזיר א.נשים לחלל הפיזי האינטימי שלי.
מרגריטה קפואה שלפני המצעד
קצת התגעגעתי ללהיות יום שלם מחוץ לבית, לצאת בעשר ולחזור אחרי חצות. ימי עבודה ארוכים עושים לי טוב, כמעט תמיד, והיום גם הצלחתי לקדם כמה דברים שדחיתי לא מעט.
אני קצת יותר נושמת, קצת יותר עושה, קצת יותר קרובה ללחזור לעצמי.
שהוא מתגעגע וכנראה רוצה לשתות אותי.
רופאת המשפחה שלי שאלה אותי היום מהם הדברים שכשהם יקרו זה זה ישקף לי שאני יותר בטוב. מניתי שלושה דברים: לחזור לשווק את העסק, להביא את הבית למצב שבו נוח לי לארח, להרגיש את הליבידו שלי נוכח.
הראשון לא קרה, עם השני התחלתי וזה יהיה איטי (לסדר זה אתגר מבחינתי), אבל כיבסתי את הרודיאו (ואז החתולה הפילה אותו על רצפה לפני טאטוא). כן, אני בדרך.
קיבלתי היום תשובות בדיקות דם וגיליתי שהסרטונין שלי, וול, ברח. בשיחה עם הרופאה היא אמרה לי שמדהים לראות שאני בכלל מתפקדת עם המצב הזה ואז עברנו לשיחה על הטיפול וכו'.
כשחזרתי הביתה פתאום קלטתי שכבר לא מעט שבועות (אולי בכלל חודשים?) אני לא מאוד מתפקדת, אלא פשוט ... מתנהלת וכל הזמן אמרתי לעצמי שזאת המוטיבציה, ההרשאה שלי לעצמי לדחות, הפרעת הקשב ולרגע לא חשבתי לבדוק שאולי, אבל אולי, משהו באמת לא עובד אצלי כמו שצריך. זה מדהים אותי כי מנעתי מעצמי (ומאחרים) כל כך הרבה דברים ותרצתי (בעיקר לעצמי) כל כך הרבה תירוצים ולא נתתי לעצמי את האפשרות לחשוב שמשהו לא בסדר, אלא פשוט החלטתי שאני לא בסדר.
גיל 16 - שותה טאקו טאקו, וודקה עלית, קאפרי. מתעוררת עם האנגאובר, מקיאה, מתה מכאב ראש, לא זוכרת כלום מאתמול ומתכננת את הדרינק של הערב הבא.
גיל 42 - שותה כוס אחת של ג׳ין איכותי, מתעוררת עם האנגאובר, לוקחת כדור, נרדמת, מתעוררת, בחילות, לוקחת כדור, שותה תה, בחילות, נרדמת, מתעוררת, לוקחת כדור. נועצת מבטי שנאה בארון המשקאות שלי.
