הוא היה שלי כבר כמה חודשים ואני הרגשתי יותר ויותר בטוחה בעצמי, הרשיתי לעצמי להעז יותר, פחות לבדוק איתו לפני, יותר להמר.
ערב אחד הייתי מתוסכלת מאוד, התפקיד החדש שלי בעבודה הלחיץ אותי והרגשתי שהכל גדול עלי, הרגשתי שאני מאבדת שליטה. כשהוא הגיע וירד לרצפה משהו בי התנפץ ואני, כתגובה, התנפצתי עליו. באותו הערב הוא קיבל הנחיה אחת "אתה לא אומר לי די, אם אתה רוצה להפסיק פשוט תקום ותלך". רק למחרת גיליתי כמה רע המשפט הזה היה.
באותו הערב השתלחתי בו רגשית בעוצמה שלא ידעתי שיש בי. נגעתי במקומות הכי מערערים שלו, הכי מפחידים. אמרתי את המשפטים הכי קשים, פוצעים ולא נגעתי בו אפילו פעם אחת. הוא היה על הרצפה מולי, מכווץ, עוטף את עצמו.
כשסיימתי איתו כבר לא הרגשתי כלום, שום פחד, שום חשש, שום תחושת "אני לא מספיק טובה", אבל גם לא הרגשתי שום דבר טוב.
הוריתי לו לקום ואמרתי לו שהוא יכול ללכת, הוא ביקש לשבת איתי עוד קצת, לגעת ואני סרבתי. נכנסתי למקלחת ויצאתי ממנה נסערת, לימים הבנתי שזה היה דרופ בשילוב של כעס ואשמה.
באותו הערב הוא לא יידע אותי שהוא הגיע הביתה ואני לא טרחתי לבדוק. בבוקר הוא חיכה לי מתחת לבית וסיפר לי שפרקתי אותו אתמול ולא הייתי שם לחבר, שככה לא עושים. הוא כעס, הטיח בי את חוסר האחריות שלי, את העלבון שלו ואז פרץ בבכי.
כשחיבקתי אותו הוא לאט לאט נרגע וניהלנו את השיחה הזאת מההתחלה, כשאני מתנצלת ללא הפסקה והוא מספר לי את כל מה שעלה בו בסשן עצמו ולאחר מכן.
יכלתי רק להתנצל ולתת לו לאחוז בי. כשסיימנו לדבר הוא הסיע אותי לעבודה, פתח לי את הדלת כרגיל וכשאמרתי לו שאני רוצה שהוא יגיע הערב שוב הוא אמר: "פחדתי שלא תתני לי לחזור". חייכתי אליו כשהוא נכנס לרכב, אבל דמעתי כשפתחתי את הדלת של בית הקפה.
אני חושבת שאז הבנתי שיש חלקים בי שאני צריכה לרסן.
