כלי קיבול אנושי. הכרנו בדאנג'ן, ממש קרוב לזמן בו התחלתי לעשות בדס"מ בעצמי. מישהו סישן אותו באחד החדרים למעלה ואני צפיתי בריכוז רב. מדי פעם המבט שלו תפס את המבט שלי ואני הסטתי את העיניים במבוכה.
מאוחר יותר באותו הלילה הוא ניגש אלי עם כוס שתייה ושאל אותי מה שם סקרן אותי, הלמעלה או הלמטה. עם הרבה היסוס עניתי: "הלמעלה" והוספתי: "אני מקנאה בו, שהוא יכול להשתלח ככה". השיחה המשיכה לא הרבה זמן, בדיעבד הבנתי שהוא מתחיל איתי ובסופה הוא אמר לי שדי קל ללמוד להשתלח וביקש לתת לי את מספר הטלפון שלו. לקחתי.
שכחתי ממנו לחלוטין עד שפגשתי אותו במסיבה שבועיים לאחר מכן. הייתי שיכורה מאוד וכשהוא אמר לי שלא השתמשתי במספר הטלפון שלו אבל אני יכולה להשתמש בו. הסכמתי ועליתי למעלה, הוא עלה אחרי.
משם זה המשיך. אני הייתי שולחת לו: "יכול לבוא?" וכשהוא יכל/רצה הוא היה בא ואני הייתי משתלחת. כמעט ולא היינו מדברים, לא הייתה היררכיה. היה אותי, כמעט תמיד שיכורה כשהזמנתי אותו, מכאיבה באין ספור דרכים, מחפיצה, משתמשת, מפרקת ואותו סופג בדיוק את מה שהוא בא לקבל. שיוויון לתפארת.
לא היו שיחות גבולות, העדפות, לא היה אפטרקייר, לא חושבת שהייתי ערה לדברים האלה אז. הרגשתי שהוא יעצור כשהוא צריך. אולי טעיתי, אולי לא, הוא אף פעם לא עצר.
היום הבדס"מ שלי שונה, שוני שמתבטא בהרבה דברים.
אבל לפעמים אני שוב רוצה להיות ממש ממש שיכורה, לכתוב: "יכול.ה לבוא?" ולהתחיל.
