אני מכירה את עצמי, כשזה יגיע ארצה כל כך הרבה שאהיה מוצפת. ככה זה, אני צריכה זמן עיבוד ארוך יותר. הרגעים הראשונים שמורים ללהבין מה בכלל בא לי עכשיו, כשזה קורה.
אז נראה לי שתבוא, תגיש לי את הקולר ואת הצוואר שלך (הרבה זמן לא שמתי לך אותו) ואני אגיש לך את כפות הרגליים שלי (הרבה זמן לא נשמת אותן). אחרי כמה דקות אסמן לך לעלות לאט לאט אל בין הרגליים שלי (אתה מורעב, אני יודעת). הכל יהיה עדין כזה, סטירה פה ושם, יריקה. מבטים של תודה ממך וחיוכים מרוצים ממני. אולי גם אתן לך לגמור.
ואז תלך לשעה וחצי.
כשתחזור כבר אהיה רגועה יותר, המחשבה תתבהר. אז אוכל לקחת עוד. יהיה הכחול, שוט הפלסטיק. אני אדליק סיגריה ואתה תושיט יד ואז ירך. אתה תגיד שאתה רוצה שאפסיק, אני אגיד שאני רוצה להמשיך. תהיה דפיקה בדלת ודקות קצרות אחר כך תהיה לשון אחרת בין הרגליים שלי. אתה תחשוב שאתה רוצה שזה יפסיק, אני אמשיך.
אחר כך אתן לך לשבת על הרצפה לידי ואתה תטמיע את עצמך בירכיים שלי, תעכל את הכעס, הקנאה, הכאב. ואני אניח יד על הראש שלך ואחייך. אולי גם אבקש ממך לגמור.
כן, תבוא, תלך ואז תבוא שוב. ככה זה טוב.
