אחד החוקים, כשגרתי עם בן הזוג, היה לא להביא פרטנריות.ים הביתה. השילוב של ההסכם הזה עם העובדה שאני לא נפגשת בחדרים לפי שעות ולא מתה על מלונות היה מאוד מאתגר בהתחשב בזה שהיו לי כאלה שלא יכלתי/רציתי להיות אצלהן.ם.
אז היה לי מקום קבוע, דירה. דירת תיירים כזאת בה נפגשתי במשך המון המון זמן. היה לי נוח שם וזה הרגיש כבר חצי בית אבל תמיד אמרתי לעצמי שאני רוצה בבית, בנוחות, שמבאס אותי שזה לא בשגרה.
כבר חצי שנה בערך שאני חיה לבד (לא מבינה איך כבר עברה חצי שנה, אבל זה לפוסט אחר,אולי) ואכן מי ששלי מגיע.ה אלי. וזה נפלא. זאת הספה שלי, המיטה שלי, המקלחת שלי, הקפה שלי בבוקר, בבית שלי. ככה רציתי את זה.
אבל פתאום אני קצת מתגעגעת לאותה הדירה, להפסקת שגרה שזה יצר. אהבתי להגיע לדירה, להתארגן, לצאת עם עצמי לשתות לפני,. לא לדאוג לסדר לפני, לבדוק אם יש חלב, כאלה. אני נזכרת בלהכין את התיק, לבחור את האביזרים, לשלוח תמונת "אני מוכנה" כשהגעתי. לתכנן כמה מפגשים ברצף, הרי חד פעמיים ומזדמנים אני לא רוצה אצלי בבית.
ולא לשכוח, יש פה חתולת שטן, שם אין.
בקיצור, הבנתי שגם עכשיו, למרות שאפשר בבית וזה נכון לי שהבדס"מ שלי הוא חלק מהשגרה והיום יום שלי, עדיין בא לי דירת רווקה, כדי לשבור שגרה.
מעניין אם אותו בית דירות שרד את הקורונה, נראה לי שבא לי לחזור לשם.
