הוא היה אמור לבוא, לקחת מפתח, לרדת לי וללכת ואז הגיעה מיגרנה. כבר כמעט ואין לי כאלו והיא באה דווקא עכשיו.
אז הוא בא, לקח מפתח, עשה איתי סיבוב סידורים שאני לא יודעת אם הייתי עושה לבד ולקח אותי לאכול. כשהיינו ממש ליד הבית אמרתי לו שאכין לעצמי קפה ואמשיך את הדברים שיש לי לעשות. הצעצוע, עם החמידות האופיינית לו, ענה: "אני אכין לשנינו". אני, בחדות האופיינית לי, עניתי: "לא, אתה הולך הביתה". המבט שלו השתנה בשנייה, אכזבה זה משהו שהוא לא טוב בלהסתיר.
דקה קצרה אחר כך הוא חיבק אותי לשלום והלך, שפת הגוף שלו מלאת אכזבה ותסכול. ואני, אני הייתי קצת מעוררת. העובדה שאני יכולה פשוט לשלוח אותו הביתה נעימה לי. הידיעה שמותר לי, למרות שזה לא נחמד מצידי, ושזה חד צדדי, נעימה לי. זה שאני יכולה להשתמש לצרכי ולשים (נקודתית) את הצרכים והרצונות שלי בצד, מגרה אותי.
ועכשיו, קצת חבל לי שאני זאת שהכנתי לי את הקפה ולא הוא, אבל יש לי דברים לעשות, ולפחות נעים לי בחלק ההיררכי.
