השבוע הזה היה מתיש, בעיקר ריגשית. בתחילתו עוד הייתי חולה ואז גם גיליתי שהתחקיר על המכללה הולך להתפרסם. יש שם כמה דברים שנוגעים אלי אישית מה שקצת סחרר אותי ובעיקר דרש ממני הרבה פעולה. שארית השבוע היה בעיקר בסימן התחקיר. קורבנות שאני מכירה פנו אלי, אני בעצמי עשיתי ריצ'ינג אאוט ללא מעט מה שהציף אותי. אני צריכה ללמוד לנטר את זה, לצערי כנראה תהיה פעם נוספת להשתפר בה.
השלמת הפערים בעבודה (של שבוע וחצי) היתה מתישה, מעייפת ושוחקת וגם לא מאוד מועילה, אני מתחילה לחשוב שאני צריכה לעצור רגע, לאפס את עצמי, לפני שדברים יסתחררו.
הראש שלי מוצף בפנטזיות שמזמן לא נכחו, בדיוק אלה שגורמות לי לפעמים להרגיש "מגזימה" ובניגוד לבדרך כלל התקשיתי לנרמל לעצמי.
גם התגעגעתי, מלא, השבוע. וגעגוע זה לא רגש מאוד נפוץ אצלי. התגעגעתי וזה היה לכמה דמויות שהיו מאוד משמעותיות בחיים שלי ואני לא חושבת שאי פעם יחזרו. וזה מבאס. בעיקר כי חלק באשמתי.
והייתי חולה, אז גם לא ממש יכלתי לפרוק תסכול לתוך סשן, בדרך כלל זה עובד.
והיום החלטתי שאלך להפגנה, ואז היה קר והיה הרבה גשם וזאת שהיתה אמורה להצטרף אלי ביטלה וכמעט ולא הלכתי. מזל שנזכרתי שאני אוהבת לבד, שלפעמים אני אפילו מעדיפה לבד. אז יצאתי להפגנה ולרגע קל הרגשתי שותפות גורל, שותפות מטרה, הרגשתי תחושת יחד, כזאת שעשתה לי טוב והצליחה לנחם.
ולא, זה לא הזמנה לדיון על המכללה, על ההפגנה ועל מטרותיה. זה שיתוף, תשאירו אותו ככה.