half-way contempt

לפני כמה שנים כתבתי את זה לאותו הבחור מרוב הפוסטים הקודמים. מצאתי את זה היום מתפקד כסימנייה בספר ששנים לא קראתי. מעניין לראות מה הרגשתי שם, כל כך בהתחלה שלנו.

לשחרר. ביקשת את זה ממני כמה פעמים. אתה גם לא הראשון, אני מניחה שגם לא האחרון שיבקש את זה. רק שתבין, בשביל זה אני בעולם הזה, כדי ללמוד לשחרר.
ורק שתדע, ממש כמו שקשה לי לשחרר את הלמטה קשה לי לשחרר את הלמעלה, לפחות אי אפשר להגיד שאני לא מתחלפת אמיתית (:
אז אני אגיד לך איך אני רואה את הלשחרר שלי.
אני צריכה לבוא לשם לא אני. אולי שיכורה, אולי כועסת, אולי במצב עצובה. מצב כלשהו שבו אני לא אני. וזה צריך להיות בהפתעה, כשמכינים אותי אני מתאבנת. אני רואה את זה מתחיל בנשיקה ומבט, מבט כזה של: "רק שתדעי, מעכשיו את שותקת".
וסטירה.
ואז הכל הופך למעין כאוס. העיניים מכוסות, האזניים מכוסות, הפה פתוח. אתה תרצה לשמוע אותי. בטח תעזוב אותי לנפשי. תשאיר אותי ככה, עצומה ולבושה ותלך. מעין עונש על כל הפעמים שביקשתי זמן לחשוב. וכשתחזור יהיה לי מבט נזוף בעיניים, לא שתוכל לראות את זה. ואני יודעת שתחבק, שתלטף, המגע שלך יהיה עדין. אתה תוכל להמשיך ככה שעות. אני זאת שאשבר, אני ארים אליך עיניים מכוסות ואבקש בלחישה שתכאיב. וזה יתחיל ככה, עם הבגדים והכל. אתה תשים אותי על הרצפה, תרד למולי ופשוט תכאיב.
לאט, בעיקביות.
ירכיים, לחיים, ישבן, כפות רגליים. כל מקום שתרצה. ואני אשתוק ואכאב. ואתה תשתוק ותעניק. ואני יודעת שבסוף, כי אתה הרי עושה את זה בשבילי, אתה תחנוק. ואני אצלול.
כשתוציא אותי מזה אני בטח אתחכם, אשאל למה לא זיינת, או למה לא השתנת, אנסה להראות כאילו לא שברת.
ואתה תסתכל עלי, ובדיוק כמו קודם – תנשק, תסתכל עלי באותו המבט. ושוב אותה סטירה.
אני אסתכל עליך בעיניים פעורות, אתה בעיניים מעריצות. ואז, רק שם, אני אשחרר. בתנאי שתרכיב אותי מחדש.