300 מילים ביקשת ממני, וזה אחרי שכבר הכנתי לך 150 מילים מוקדם יותר היום. בטח חשבת שאקח את הקצר ופשוט אוסיף לו, אבל לא אני, אני משקיעה בך. שתדע.
כל היום התנדנדתי בין הלמעלה שלי, לאמצע ולמטה ואתה איתי. ומשכת למעלה כל פעם. היו רגעים שמעט הרפתה ואני עליתי ובאיזה חוש לא מוסבר ישר סימסת: "סאבית שלי", או איזה "כלבה" שהצניח אותי נמוך נמוך.
דבר שכבר למדתי לתהות לגביו ביננו זה מה יהיה כשניפגש. לפעמים אנחנו מעבירים ימים שלמים כשאחד מאיתנו בצד אחד ובשנייה שנפגשים העולם מתהפך. ואנחנו בתוכו.
בזמן האחרון התחלת לתת לי משימות קטנות, להפעיל אותי. אתה מבקש ממני לטעום את עצמי בכל מיני מקומות, בכל מיני זמנים. ולא תמיד זה נוח, או במקום. ואני עושה הכל על מנת לספק אותך. אתה חושב שההוא באוטובוס ראה?
הימים האלה שאנחנו לא נפגשים בהם בונים לנו יופי של מתח. לפעמים מגיע שלב שאני כבר לא יודעת מה ארצה ממך כשאראה אותך, חיבוק חם? סטירה מצלצלת? את הזין שלך זקור לכבודי מחכה לכאב שאני כל כך אוהבת להעניק לו?
כמעט תמיד, בשנייה שאנחנו נפגשים אני כבר רואה איך באת אלי, היד שלך על הישבן שלי מגלה את זה. שתדע. לפעמים אתה אוחז בו ברכושנות שכזו, כאילו אתה מראה לכל מי שעומד מאחורי גבי שזה שלך לעשות בו כרצונך ולפעמים היד מונחת בעדינות, כמוקירת תודה על כך שאני מרשה לה לעצור שם.
לפני 13 שנים. 30 באוקטובר 2011 בשעה 21:45
