"בוקר טוב, אדוני"
ככה ביקשת שאעיר אותך. אנחנו כמעט ולא נוהגים לפנות אחד לשנייה בכינויים שכאלה, לשמחתי. זה גורם לי להתרגש מכל פעם שהמילה "אדוני" יוצאת מפי, שהמילה "גבירתי" עולה על שפתיך. אני תמיד מדמיינת את החיוך שלך, הסיפוק שעולה בך כשאתה פונה אלי כגבירתך.
אני כמעט תמיד הופכת לכלבה שלך כשאתה הופך לאדון שלי. ואני? אני בכלל לא אוהבת כשפונים אלי ככה. אני לא כלבה, זה וולגרי, זה לא מנומס, זה גורם לי להרטיב, הידיעה שאני זה מה שאתה רוצה שאהיה גורמת לי להרטיב.
אתה רוצה שאזחל על ארבע עד אליך? אני יודעת שתעשה את אותו הדבר למעני.
לפעמים, כשאני יורדת נמוך מולך אני רואה אותך נלחם בדחף לרדת גם כן ולהיות שם איתי, בנמוך, ברצפה, בביטחון.
ותמיד, כשאתה רוצה את עצמך כאדון שלי אני תמיד מתחילה לחשוב על כמה אני רוצה את הכאב שלך. איך פתאום אני רוצה אותך מתפתל מולי ומתחנן בלי לדעת אפילו למה.
אז עכשיו, אדוני, שתדע, אני רוצה את הצעצוע ההוא על הפטמות שלך, רוצה שוב לעטר אותך באטבים.
הכלבה שלך רוצה אותך לרגליה אדוני.
לפני 12 שנים. 16 בנובמבר 2011 בשעה 19:16
