half-way contempt

ביומיים האחרונים הלמעלה שלי מבצבץ לו. תמיד אני מופתעת איך במילה קטנה של כניעה, מחווה קטנה של נתינה, אתה מצליח להעיר את השולטת שבי.
כן, אני מתחלפת, אני יודעת, אבל לא תמיד שני הצדדים ערים. לפעמים אני פשוט גייגר, ככה באמצע, בלי למעלה או למטה. ברגיל. ואם אני לא שמה לב, לא עומדת על המשמר, אתה יכול במעשה אחד בלתי נראה (כשלפעמים אני חושבת שאתה בעצמך לא יודע מה עשית) להעיר אותי.

אני פיזית, מאוד פיזית. בתחילת דרכי בעולם הזה, כשסוף כל סוף הפסקתי לטעון שאני ונילית, החלטתי שהכאב לא מעניין אותי בכלל ואני מנטאלית לחלוטין. היה לי נשלט לתקופה קצרה שהכרתי כאן (מעניין אם הוא עוד פה), הייתי מאוד, מאוד, מאוד, מתונה וחששנית. זה היה חדש לי, מוזר, הוא ידע הרבה יותר ממני והרגשתי "לא מספקת". זה נגמר, זאת הייתה חוויה טובה. אחריו (הרבה אחריו) הכרתי את מי שמככב ברוב הפוסטים מהעבר שלי, אם לא בכולם. איתו היה המון פיזי, בעיקר פיזי. צלעתי, כאבתי, הוא דימם, נקשר, היה כאוס ביננו. כל אקט היה כמו הר געש, מתפרץ, עם אסקלציה מטורפת ואז שקט שטומן בתוכו המון נזקים.
אני אוהבת כאב ושואבת עונג בלתי יתואר מהעבודה שאני מעניקה את הכאב שלי למישהו והוא סופג. לרוב בגאווה, לפעמים סתם בכניעה.

אתה מבלבל לי את החוקיות, איתך הכל קופץ ביחד. אני מוצאת את עצמי משחקת לך בראש ובודקת בעיקר איך אני מגיבה לזה. אתה שם בשבילי, אני יודעת. בא לי לדחוק אותך לפינות ולראות מה תעשה, לזעזע. לדרוש ממך שתעשה בי מעשים מבזים, לעשות בך שפטים.
אני מתארת לעצמי כל מיני מצבי קיצון ותוהה אם תסכים לעשות בכלל את הדרך לשם. איתי. הדחף שלך בטח יהיה להגיד כן, רק אל תשכח שאני קצת מטורפת (:

כשנשארים עליך סימנים, נזקים, זה מספק אותי.
זה מוכיח לי שהנפש שלי משאירה בך את אותותיה. כשאני מכאיבה לך זה לא תמיד הפיזי שמדבר, אני רוצה לראות אותך לא מתלונן. מתאפק. מתאכזב מעצמך כשאתה מבקש שאפסיק. כשאתה מעמיד את עצמך על שש מולי אתה תמיד נראה שלו, רגוע. בא לי שתישאר ככה לתקופה ארוכה, שבראש שלך תשאר על שש גם כשאתה איתי ברחוב. רוצה אותך פאסיבי, חסר כל יכולת להחליט, לא עושה שום פעולה מבלי לדווח, לבקש אישור. רוצה את השולט, הנשלט ובעיקר את הרגיל שבך לרגלי.