half-way contempt

יש הבדלים אצלי בין למעלה למעלה. כשאני פיזית, הכל כאוטי, אני תזיזתית, חדה. אני מצווה, מורה, דורשת. אני הרבה יותר סופה.
כשאני זולגת לפן הנפשי, ללשחק לו עם הראש, אני איטית, שלווה. הכל מתקיים על מי מנוחות. יש כמה הוראות בסיסיות, דברים שצריכים להתקיים כי ככה אני רוצה אותם ומעבר לכך, אני צופה.
אני מסתכלת על מה שהוא לא כותב כשהוא פונה אלי בהודעות, אני מקשיבה למה שהוא לא אומר כשאנחנו מדברים. אני מחייכת בסיפוק כשאני רואה את הבלבול שלו מהעובדה שאני לא מטילה משימות, לא דורשת דרישות. רואה איך הוא מפעיל את עצמו על מנת שאהיה מרוצה. אני בעיקר לומדת את הפעם הבאה.
בימים הראשונים הוא עוד היה סוער, שלח הודעה כל כמה דקות, שאל שאלה. ראיתי איך הוא מחפש שיפעילו אותו, שיזיזו. אחר כך הוא הבין שאני נשארת שקטה ופשוט חיכה. ככה אני אוהבת אותו.
בשיחה שלנו הסברתי לו שאני "שולטת עצלה". אני לא מחפשת קרקס תמידי, לרוב אני פשוט רוצה שישרתו אותי, שיספקו לי חברה, שיהיו מוכנים לכל דרישה בדיוק כמו לעובדה שאין לי דרישה.
זה מבלבל אותו, נראה לי.