עברו שבועיים, שבועיים של שליטה. השבוע הראשון היה מהוסס. לקחתי את זה קצת רחוק מידי, לטעמי. הייתי לא מספיק ברורה, לא מספיק מובנת. ציפיתי לדברים שלא יכלו לקרות.
את השבוע השני התחלנו מעט אחרת, הוא כבר היה יפה למטה, קרוב לרצפה. הוא גם לא גמר שבוע. חלק מהימים הוא בתחתוני נשים, כאלה שקנינו במיוחד בשבילו. היו שניים, החביבים עליו הם הלבנים עם הלבבות. בכל פעם שהוא היה בתוכם הייתה התעוררות שם בין הרגליים. לא שאלתי אם זה בגלל שהוא לובש בגדי נשים או בגלל שהוא מציית. מעניין באמת.
אני נאבקתי בעצמי בשבוע הזה, לא ידעתי כמה רחוק אוכל לקחת אותו, כמה עמוק נצליח להגיע. פחדתי לפגוע בו, להתיש. פחדתי לשקוע עמוק ולא להצליח לשחרר אחר כך. הרגיש לי מאוד טבעי שם, מאוד אמיתי, מזמן לא חוויתי את עצמי כך.
הוא שאל, בבלוג של איזו מקסימה אחת, מה יש לנו שאנחנו מונעות גמירה כשאנחנו למעלה?
אותי זה מעורר.
מעורר אותי לראות את התשוקה בעיניים, להרגיש את המתח בשרירים. לגלות שכשהוא מחבק אזור האגן שלו נצמד חזק חזק, מנסה ליזום מגע בכל צורה. לדעת שבכל מגע שלי, מילה, מבט, הוא רואה פתח לשחרור. לראות את המבט כשהוא מגלה שלא. משהו במבט הנעלב הזה, הכועס, מעורר אותי.
זה גם מקל עלי לעשות בך דברים, כשכל מחשבותייך סבות סביב הגמירה המיוחלת אתה פותח לי פתח גדול יותר לראש שלך, אתה מוריד הגנות, אתה פשוט לא מרוכז ואני מצליחה לחדור לראש שלך מהר יותר, עמוק יותר, כואב יותר.
כן, אני יודעת שאני כלבה כשאני למעלה. אני מעליבה, פוגעת, משפילה. אני רוצה לשבור. אני רוצה אותך מפורק בידיים כדי שיהיה לי מה להרכיב.
אני משחקת mind games, אני יודעת.
שתדע, קשה לי להתנצל על כך שהכעסתי, שקרסת, שנעלבת, שהלחצתי, שנפגעת, שליגלגתי עליך.
אולי הרשיתי לעצמי יותר מידי.
אולי כן הייתה צריכה להיות מילת ביטחון.
אבל אני מסרבת להתנצל, אתה נתת את עצמך לי, למשחק, ושיחקתי כמו שאני אוהבת.
אני גאה בך. מאוד. עמדת בי בגבורה. אתה עושה זאת בכל יום. יכולת ההתמדה שלך מעוררת בי פליאה.
לפני 12 שנים. 5 במאי 2012 בשעה 13:20
