"את יכולה להכאיב לי קצת לפני שאני הולך?"
אתם יכולים להניח שהסכמתי, נכון? לא רק זה, אפילו הרשיתי לו לבחור עם מה. האידיוט אמר שאני אבחר והתחרט על זה בשנייה שהוא סיים לדבר.
כבר סיפרתי לכם שיש לי קיין חדש?
הוא על הבטן ואני מכה, אני מתמקדת בצד אחד של הישבן. זה מעין תחביב שכזה, להכות צד אחד כדי שתמיד יהיה חצי כואב וחצי לא. מידי פעם אני זולגת לירכיים, מעט לכפות הרגלים. לפעמים אני מכה עם כף היד, רק כדי לבדוק עד כמה המקום חם. טוב, אולי לא רק בשביל זה, באמת שאני אוהבת להכאיב עם הידיים, משהו בהרגשה של הגוף המתנגד משמח אותי, מספק.
אני הופכת אותו ועכשיו הוא על הגב, האיבר שלו זקור והוא נראה חצי מסומם. אני מכה בחשש עם הקיין בזקפה המרוגשת שלו והוא מתחיל לרעוד, זה נעים לי.
אני מכה בו ונכנסת למעין רגיעה, זה אפילו לא מעורר אותי, פשוט מרגיע.
בחמש דקות האחרונות אני מדמיינת את עצמי עוצמת עיניים ומכה בישבן שלו ללא רחם, מדמיינת את העור מתבקע, מדמם, את הכל פועם. מדמיינת אותו מתלבש לעבודה ומקלל מבפנים כי הכל כל כך כואב.
מדמיינת אותו בוכה.
ונרגעת.
סוטה, כבר אמרנו?
