"את מזכירה לי את בת דודה שלי" היא אומרת ואני מחייכת. היא שולפת את הטלפון שלה ומראה לי תמונה. אנחנו באמת מאוד דומות, היא פשוט רזה יותר.
אני אומרת לה: "איזה קטע זה לראות איך הייתי נראית לו הייתי רזה יותר". היא מעיפה מבט בטלפון ואז בי ושוב. היא מחייכת ואומרת: "התבלבלת, התכוונת שמנה יותר". אני מבקשת לראות שוב את התמונה ומבינה. אני לא יודעת איך אני נראית. הבחורה בתמונה שוקלת 10 ק"ג יותר ממני. לפחות.
כשאני מגיעה הבייתה אני מתפשטת ונעמדת מול המראה. אני לא כוסית. יש לי מעט עודפי עור, לא בניתי מספיק שריר עדיין, אני לא רזה.
אני ממשיכה להסתכל, פעם ראשונה בחיי שאני מסתכלת. אני בוחנת את כל הפגמים, מנתחת את עצמי כאילו אני באודישן לפלייבוי. אני מרימה יד, פושטת רגל, מנסה לראות את הישבן. אני לא כוסית.
אני נזכרת במבט של הבחור שלי כשאני לובשת בגד חדש ומחייכת מעט.
נזכרת בחברה שאמרה: "את לא מעניינת אותי ככה אבל אל תשכרי אותי יותר מידי"
נזכרת בהוא שישב מולי בבר ולא הסיר את העיניים.
אני מכריחה את עצמי לעצום עיניים ולפתוח, שוב ושוב. בשלב מסויים אני שוכחת שאני מסתכלת על עצמי ובוחנת מעט אחרת.
החזה די יפה, הישבן פרופוציונאלי, המתניים יפות. ואני לא כוסית.
אני מתלבשת ונעמדת שוב מול המראה. שוב בוחנת, מנסה לראות איך אחרים רואים אותי. אני מזדקפת מול המראה, מסתכלת לי בעיניים ונזכרת בכל אלה שאמרו "הראש שלך מעמיד לי".
בבחור שלי שרצה בי עוד לפני שהוא ראה אותי. וקיבל.
מחייכת מעט כשאני נזכרת באחד שרצה להיות שלי עוד לפני שהוא ראה אותי, וגם במפגש עצמו הוא לא ראה.
אני נזכרת בעצמי לפני שנה וחצי, בכמה חלשה הייתי, כמה לא דומה לעצמי.
אני רוכסת את המגפיים שלי ועוצרת למבט אחרון.
אני סוגרת את הדלת מאחורי ומוציאה את עצמי לדייט. איתי.
