אני לא טובה במשחקי תפקידים. אני גם לא נהנית מהם. יש משהו בחוסר האוטנטיות שמביך אותי, שמיילד אותי. שלא לדבר על כך שזה פשוט לא מעורר אותי. לא תמצאו אותי מתלבשת כאחות, מחנכת תלמיד או מלטפת כלב.
מתברר שהראש שלי, כשאני ישנה, מתנהל בצורה אחרת והחלומת שלי דווקא כן משחקים משחקים. בעצם, זה לא באמת היה משחק. הדמות איתה שיחקתי הייתה כל כך שם (בחלום, אני מזכירה) שזאת הייתה מציאות, פשוט מעוותת.
וזה מה שחלמתי:
אני נכנסת הבייתה, סוגרת את הדלת מאחורי וחיוך מתפרש על פני. אני שומעת אותך בסלון, מגרד את הרצפה בהתרגשות. אני מוזגת לעצמי כוס מים ומצטרפת אליך, כשאני נכנסת לסלון אתה מתיישב על הזנב, ידיים קדמיות באוויר, חיוך על הפנים ועיניים משתוקקות. אני נשארת במקומי והגוף שלך נמתח, אתה מחכה למילה אחת. "יכול", אני אומרת ואתה יורד על ארבע ומתקרב אלי. אני מלטפת לך את הראש ואתה מחכך אותה בירכי בחיבה אסירת תודה.
כשאני מסתכלת הצידה אני רואה שקערת המים שלך ריקה ואתה, שמאולף היטב, רואה את המבט שלי ומביא לי אותה בפיך. אנחנו צועדים יחד למטבח, אני ממלאת לך את הקערית וחוזרים לסלון.
כשאני מגיעה לסלון אני רואה שאתה לא איתי, נעלמת בדרך. שניות קצרות לאחר מכן נשמעים רעשים מכיוון חדר השינה. אתה נכנס לסלון, הקולר שלך בפה ואתה מניח אותו צמוד לרגלי. אני מתיישבת על הספה, עונדת לך את הקולר, אתה מניח ראש על ירכי. ואני מתחילה לעבוד.
מסקנות:
* עם מספיק אוטנטיות כנראה הכל יעורר אותי.
* החלומות שלי פחות שיפוטיים ממני.
* אני וורקוהוליק.