אחרי שהכנתי אותו כל טוב הוא בטח כבר לא יכל לחכות לרגע שנחזור הבייתה והוא יוכל לפרוק אותי ואותו.
היום, בבוקר שאחרי, אני מבינה שמה שהייתי צריכה זה לא את הגמירה שלי ממנו. כל מה שהייתי צריכה זה את הזמן שלי איתו על הבר לדבר על כלום, המגע החם כשנכנסנו למיטה, אנחות הכאב המרוצות שלו כשהכאבתי ממש מעט, הסגירה ההרמטית של הפה שלו על העור שלי שסימנה אותי בשבילו, הלתעורר בשלוש בבוקר ולחזור לתוך הידיים המחבקות והישנות שלו, הלצחוק כשהוא עושה שטויות בדיוק בשביל שאצחק.
כשהתעוררתי סופית בארבע וחצי חשבתי לשלוח יד ולהגמיר אותו, כי מגיע לו סוף כל סוף. ואז החלטתי שאני רוצה את ההשתוקקות שלו עוד קצת. כשחשבתי על לשלוח יד ולהגמיר אותי, החלטתי את אותו הדבר.
פורקן רגשי, זה מה שהייתי צריכה ולא זיהיתי בעצמי. זה מה שקיבלתי. לי זה מספיק (לו בטח זה קצת קשה יותר. בכל זאת, עבר קצת זמן מאז שהוא הרגיש אותי עליו).
ברת מזל.
