לפני 9 שנים. 25 בפברואר 2015 בשעה 20:46
כשאחרי יום של סיבובים וסידורים הוא עוזר לי להוריד את הנעליים והגרביים ובעדינות אוחז בכף הרגל שלי ומנשק נשיקה עדינה ומלאת חיבה אני (שוב) מבינה מה מחזיק אותנו יחד.
זה לא הלמטה שלו, הדומיננטיות שלי, הכניעה, השליטה או העובדה שהוא עבד חרופטישסטכפותרגליים. זאת העובדה הפשוטה שהוא אוהב, מזהה את הצרכים שלי ותומך בי ללא פיקפוק.
ולי נשאר רק לקוות שהוא יודע שבזה, בניגוד לכל דבר אחר, אנחנו דומים.
בשבוע האחרון אני מודה לו הרבה.
בוודאות לא מספיק.
