יש פנטזיות שרצות לי בראש בידיעה שהן בוודאות לא תתממשנה, ויש את זה.
"לאן תרצי שנלך?". ככה זה התחיל, בשאלה שגרתית. כשאמרתי לך שלא ממש משנה לי ושרק תדאג שזה יהיה מקום עם חדר פרטי לזוג הפכת עולמות בשביל למצוא אחד כזה שגם עומד בדרישות הקולינאריות שלי ושלך.
כ-4 שעות לפני שיצאנו ביקשתי ממך לדבר עם אחראי המשמרת ולסכם איתו את הדברים הבאים:
1. השולחן צריך להיות ערוך לאחת.
2. מהרגע שנקבל את המנות העקריות שום מלצר לא נכנס לחדר, אתה תצא לקרוא למישהו אם צריך.
3. על השולחן ימתין לנו בקבוק מים מינרלים מזכוכית.
בדרך למסעדה היית שקט, היד שלי נחה על הירך שלך ומידי פעם הרמת אותה לשפתיים שלך ונישקת. זה חייך אותי לראות איך אתה מנהל שיחה פנימית עם עצמך. מנסה להחליט אם לשאול אותי? אם לנסות לנחש? אולי בכלל עדיף לך לא לדעת?
חנינו מעט רחוק מהמסעדה ובאתי ללא מעיל, אז נתת לי את שלך, שלא יהיה לי קר. הדבר היחיד שהפר את ההליכה השקטה היה שאלה אחת שלך: "מה יש לך בתיק?". חייכתי אליך בחום ואמרתי לך שראיתי איך אתה פוזל אליו במהלך הנסיעה, הוא באמת גדול מידי לארוחת ערב במסעדה. "הבנתי", אמרת. לאחר מכן הרעש היחיד שנשמע היה העקבים שלי.
מארחת חייכנית קיבלה את פנינו בכניסה והציעה לקחת ממני את המעיל. "אין צורך" עניתי. "הוא הלביש אותי הוא גם יתלה אותו, רק תכווני אותו אל הקולב בבקשה". הורדת ממני את המעיל והודית לה בנימוס כשהיא הסבירה לך היכן תולים את המעילים.
כשחזרת היא ליוותה אותנו לחדר שלנו ואמרה: "או. סליחה. לא ערוך פה כמו שצריך. אני מיד שולחת מישהו". הסתכלתי עליך ואתה אמרת לה: "זה בסדר, עריכה אחת תספיק לנו. תודה". מעניין אם גם היא ראתה כמה החיוך שלך נבוך.
ברגע שהיא יצאה מהחדר פתחתי את בקבוק המים ואתה קיבלת הוראה לסיים אותו בזמן בו אני מזמינה לנו אוכל. כשהמלצר יצא מהחדר אתה עדיין שתית ואני הסתכלתי עליך וחיכיתי בסבלנות.
כשסיימת הגשת לי את הבקבוק ושאלת: "מה עכשיו?" מבט אחד והוספת "גבירתי".
"עכשיו" אמרתי, "אתה מקשיב".
פתחתי את התיק וביקשתי ממך לעמוד, על הכסא שלך הנחתי מצבטים, גומיה עבה, חבל לא ארוך, האמבלר ושרוול אוננות. היה קל לראות עליך את החשש ממה שיקרה בהמשך. כבר אמרתי לך שחשש מעורר בעיני?
את המצבטים הוריתי לך לשים עכשיו וכשסיימת שלחתי אותך לשירותים לכרוך את הגומייה על בסיס הזין שלך ואת החבל, בקשר מתהדק, על בסיס האשכים. כשחזרת על השולחן היו המנות הראשונות, היין ובמכנסיים שלך הייתה זקפה ברורה מאוד.
ביקשתי ממך להתיישב לידי והמבט המבועת שהיה לך בעיניים כשראית ששאר האביזרים עדיין על הכסא גרם לי לפרוץ בצחוק. "הוא ראה? המלצר גבירתי? את הדברים?" שאלת בבהלה ואני רק חייכתי ואמרתי שאף פעם לא נתתי לך סיבה לא לסמוך עלי. היה ברור לי שאתה לא לגמרי בטוח אם זה כן או לא וברור לך שאל לך להמשיך לשאול.
הכנסתי את ההאמבלר ושרוול האוננות לתיק והתחלנו לאכול. אתה, לפני האוכל, קיבלת הוראה למזוג לי כוס יין ולשתות את בקבוק המים השני שהזמנתי.
אולי בעצם יותר נכון להגיד - התחלתי לאכול.
ישבת לידי, בשקט. מבט מבולבל ואני אכלתי בריכוז, מידי פעם חלקתי איתך כמה טעים לי והחמאתי לך על בחירת המסעדה.
אחרי עשר דקות בערך נשברת ושאלת: "אממ... אני גם יכול לאכול?".
"ככה לא מבקשים" הייתה התגובה שקיבלת.
"אני יכול לאכול בבקשה גבירתי?" שאלת "ביקשתי ממני לא לאכול מהבוקר ואני ממש רעב" הוספת.
חתכתי חתיכה קטנה והגשתי לך על מזלג. היד שהושטת כדי לקחת ממני את המזלג הוכתה ואתה נרתעת.
"פה גדול" אמרתי, והגשתי לך ישירות לפה.
הסמקת, לעסת, בלעת ושתקת.
חתיכה נוספת, ממנה שונה, הוגשה לך על המזלג ואתה פתחת את הפה.
אחרי הביס השני ביקשתי ממך את קצה החבל שקשור לאשכיך ואמרתי לך שמעכשיו כל פעם שאתה רוצה ביס, אני מושכת. וזה בידיים שלך, אתה צריך לבקש ממני ביס אם אתה רוצה.
אני יודעת כמה אתה רעב, כבר יומיים שאני מורה לך לאכול דברים מאוד מסויימים ומאתמול בצהריים אכלת מעט. מעט מאוד.
כשאני מביטה למטה אני מזהה תזוזה במכנסיים שלך ואנחה קלה נפלטת לך. כשאני שואלת מה קרה אתה עונה: "הגומייה שלך גבירתי, היא מתהדקת". אני מדייקת אותך ואומרת לך שזה אתה שמתרחב ומציינת שזה ממש מבדר שאתה מזדקר בסיטואציה כזאת. אתה מסמיק ושוב נאנח. אני מחייכת ואתה משפיל ראש.
אני ממשיכה לאכול ומידי פעם מושכת במצבטים וגורמת לך להרתע ולמשוך לעצמך בחבל, כל פעם כזאת מענגת אותי.
אתה מבקש ממני ביס, אני חותכת לך חתיכה וברגע שאתה פותח את הפה אני מושכת בחבל, הנשימה שלך נעתקת והעיניים נפערות. אתה מסתכל עלי ואני אומרת "עד שלא תסיים ללעוס אני לא משחררת.". אתה לועס במהירות, בולע ולבקשתי פוער פה גדול שאראה שהכל נבלע. אני מרפה ו"תודה ששחררת" נפלט לך.
אנחנו ממשיכים ככה ובפעם הבאה אתה כבר לבד מראה לי שבלעת, מבלי שאבקש. כשהמלצר מגיע לפנות את המנות הראשונות אני מבקשת ממנו בקבוק נוסף של מים ואתה דוחק את הכסא שלך עמוק מתחת לשולחן, שלא יראו את כף היד שלי, נחה על המפשעה שלך, אוחזת בקצה של חבל.
אז זהו, זה היה הפוסט שנגנב. הוא היה הרבה יותר מוצלח בפעם הראשונה, הפעם לא נראה לי שאנשים יתעלפו (:
חלק ב' - יבוא. כנראה.
