מי שמכיר אותי, או קורא אותי כמו שצריך, יודע שלפני פחות משנה וחצי עברתי ניתוח לקיצור קיבה. שרוול, אם תהיתם איזה.
לפני שעשיתי את הניתוח קראתי והתייעצתי עם כל כך הרבה שהגעתי לשלב שבו לא ידעתי מה רע יותר, ההתמודדות עם העובדה שלא נוח לי עם עצמי ולבד אני לא מצליחה או ההתמודדות עם ההחלמה והלמידה שלאחר הניתוח.
מצבי הנפשי, שהיה לא טוב, הכריע. בחרתי בדרך "הקלה". אותה דרך קלה הייתה הכל פרט לקלה. ההחלמה שלי הייתה מהירה, אבל כאב. תהליך הלמידה של איך לאכול, עדיין מאתגר. הימים הראשונים שלי בחדר כושר, סיוט כזה עד שהשטן התקשר להציע את רחמיו.
בחיי שהיה קשה, תרופת פלא זה לא והשינויים הנדרשים הם עצומים.
אבל זה כן קביים. זה נתן לי על מה להשען כשלמדתי וכיוון אותי כשטעיתי.
אני פחות משנה וחצי אחרי, אני ארבעים ושלושה קילו פחות (20 בערך פשוט צנחו, את השאר השגתי בעצמי).
אני עדיין לומדת לאכול, לבחור נכון, את הכמויות המתאימות. מעל לחודש שאסור לי להתאמן ואני מקטרת על כך לפחות פעם ביום, זה עדיין קשה, אבל אני מתרגלת ולומדת להנות מהתוצאות.
חשוב לי לציין שזה לא קל, לא קסם וכן הפיך.
חשוב לי יותר לציין שזה כנראה הציל אותי מעצמי ועזר לי לגלות אותי מחדש.
חלק אולי יכולים לבד, אבל אלה שלא ומוכנים להילחם על עצמם בדרך אחרת, זה פתרון.
וכמו שאמרתי, חשוב לי שאנשים יקראו את שני הצדדים https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=456139&blog_id=9015
