לפני 9 שנים. 21 באפריל 2015 בשעה 9:21
אני לא בחורה ששותפה ל"ימי קולקטיב". אני לא אוהבת טקסיות ולא מצליחה להתחבר יותר בעזרתה.
לא תמצאו אותי עצובה מהרגיל (למרות השורשים) ביום השואה, צמה ביום כיפור או מתאבלת ביום הזכרון.
אבל כשפעמיים בשנה האח הקטן שלי, ההוא עם התלתלים והעיניים הירוקות שנתן לי לאפר אותו כפעוט, ההוא שבגיל 16 רדף אחרי כדי שלא אצא חשופה מידי מהבית, ההוא שביקש שאני אשמור על מסיבת יום ההולדת שלו כי הוא רצה שאשתה איתו ועם החברים, כשהאח הקטן הזה נעלם לנו פעמיים בשנה, אני מבינה.
כל יום זיכרון ויום השנה של אותם חברים הוא כבה לנו לכמה ימים, מעביר קרבות בראש, גופות בנשמה. ילד, שהיה רוצה ללכת בקרב אותו הוא שרד. אותו ילד חד, חם, שנון ואופטימי הפך לסרקסטי, כעוס, פגוע, פסימי ומפוחד. בזכותו אני מבינה, יש אנשים שקורסים במיוחד בימים מיוחדים.
כמה חבל שחיבוק לא מעביר הכל.