half-way contempt

אני נאבקת בהתקף מיגרנה לא קל היום, כבר הספקתי לשכוח כמה כואב הראש, כמה נוקשה העורף. קרוב לחצי שנה שלא היה לי אחד.
כל היום אני חושבת על כך שהכל היה פשוט יותר אם הייתי יכולה להחזיק עבד בית. שיעשה לי קפה שהגוף שלי זקוק לו בכמויות בהתקף, שיעסה לי את השרירים הדואבים, את הרקות הפועמות. שידאג לי לכדורים, למים, למתוק בדקות של נפילת הסוכר.

ואז הוא מסיים לעבוד ומהדקה שהוא יוצא מהעבודה הוא דורש בשלומי, מודיע לי שאני זקוקה לעיסוי, שואל מה לקנות לי. מכין לי קפה בלי שביקשתי, מציע מים בלי שרציתי, שולח למקלחת. שואל אם אני רוצה קצת אבטיח בשביל הסוכר ומנשק לי את הברך כי "שם לא כואב לך".

ואני מבינה, אני לא צריכה משרת (טוב, אולי כן, אבל לא בהקשר הזה). אני צריכה אהבה ודאגה, בדיוק מה שהוא נותן לי ובצורה הכנה ביותר.