לפני 8 שנים. 12 בספטמבר 2015 בשעה 6:04
יש אחד, עם מילים קצרות יותר בדרך כלל, מתחכמות יותר, שכתב המשך לפוסט הזה https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=56785&postid=477144 . הוא היה צריך קצת תיקונים, ישורים, הוא כתב יותר לעצמו ופחות לי. בסוף יצא משהו טוב, נראה לי.
"יש את העליה הזו בשביל הריצה של הר איתן, עליה קשה במיוחד. בדרך כלל היא ירידה, לפחות עבור כל אלו שמצייתים לשלטים המורים את כיוון תנועת הרצים.
וזה לא שאני משתדל ללכת נגד הזרם, אבל העליה הזו אהובה עלי במיוחד. היא אהובה בגלל עוצמת השנאה שאני חש כלפיה. אני חושב עליה, וחושש ממנה בכל הקילומטרים הראשונים של הריצה.
וכשאני מגיע אליה מתנשף, אני מבין - זה עכשיו. זה קורה.
ואני כל כך מזיע, ומתאמץ וסובל. סובל בשבילה. אני מתנחם בידיעה הזו, שכמה מטרים לאחר שהמעלה הופך מישורי, אוכל להסדיר נשימה, להאט.
הסחרחורת תחלש, החולשה תעלם.
ארגיש מסופק.
וארגיש שניצחתי.
תחושת זמן היא סובייקטיבית. וכשאני שפוף, כפוף על הריצפה, עיני מכוסות, ופי מוצץ את הדילדו, אני לא בטוח אם עברו כבר ימים או שעות. אולי כמה דקות.
זה לא משהו נעים לי במיוחד, למצוץ. אבל אני עושה את זה כי אני יודע שאני מרצה אותה. וזה מעורר אותי.
כשהיא מבקשת ממני להפסיק את התנועות, אני מרגיש שהנה הגעתי לתחילת העליה ומתרגש. חושב על הנחמה והסיפוק שיגיעו לאחר מכן. הרי היא בקשה ממני לחשוב על כל הדברים שארצה לעשות לה.
וחשבתי.
חשבתי על מציצת בהונותיה, על ליקוק רגליה הרכות, מהעקב ועד אל שפתי הנרתיק.
חשבתי איך אחפון את שדיה, איך אחדור אליה כשהיא תשב עלי, תעלה ותרד.
ואיך אגמור בתוכה, ואמלא אותה בי.
והגוף שלי, כבר מכין את עצמו, בפליטת טיפות קטנות בצורה לא נשלטת.
גם היא לא נשלטת.
ממש לא.
ומסתבר לי שאולי אני קצת טועה.
וכשהיא לוחשת: "עם זה אתה רוצה לזיין אותי? לא עדיף שנחפש לי גבר אחר?", אני מתחיל להבין שני דברים בצורה מאד ברורה.
הראשון הוא שהעלבון הזה, מגרה אותי מאד.
השני הוא שהפחד שאני חש, אינו דומה לשום דבר קודם שהכרתי. אני חסר אונים. קטן. בריצפה.
החששות מתפוגגים, כשהיא מבקשת ממני לספר לה על מה חשבתי.
היא כנראה רק סתם מקניטה אותי.
לא ראיתי את זה מגיע.
גם כי עיני קשורות.
גם כי עוד הייתי מרוכז בעצמי.
וגם, בעיקר, כי זה הגיע מאחור.
והכשהדילדו נתקע לי בתחת, הרגשתי שכל המחשבות מראשי נשאבות באכזריות מעליבה.
קטן אמרתי? פיצפון.
פיצפון אבל עומד.
חשבתי שהיא צוחקת כשאמרה לי לעזור לה לחפש גבר.
שוב טעיתי.
ובזמן שאני נחדר על ידי חפץ קשיח, במקום לא נעים, ודמעות של כאב שוטפות את עיני, היא בקרירות מעליבה-מגרה, מדברת בטלפון.
"כן, הוא ממש חסר תועלת. זה לא רציני, זה בטח לא יספיק לי", אני שומע אותה, ספק מתנצלת לצד השני.
"אז תבוא, אני צריכה מישהו אחר", היא מסיימת.
לא. זו לא התנצלות זהיתי בקולה.
זה משהו אחר.
דפיקות הלב שלי חזקות, מחרישות.
הבטן כואבת לי.
פרפרים של חולשה, של התרגשות ושל עלבון.
תחושת זמן היא סובייקטיבית.
כשאני שומע את צלצול הדלת, אני כבר אזוק כולי. על בירכי, והדילדו עדיין תקוע.
אני שומע את הציחקוקים שלה, ואת הצעדים שלו, כשהם נכנסים לחדר בו אני נמצא.
"תראה אותו, ממתין כל כך בשקט. בוא נראה אם הוא בוכה....", היא אומרת לו, ואני מרגיש את כיסוי העניים נמשך מפני.
אני חוזר לראות.
והיא כל כך יפה, ונשית, ולבושה באופן מינימלי.
טוב לא הכי לבושה.
ואני ער. ומעורר. וקשה.
והוא... הוא ממש לא אני.
היא מתקרבת אלי, עם גאג.
"כדי שלא יפריע לנו...", היא אומרת לו ומצביעה עלי.
ואז מצמידה לו נשיקה.
היד שלה נדחפת לו למכנסיים, והוא אוחז בה בכתף ואז מלטף את החזה.
כשהיא מפשילה את מכנסיו, הוא פושט את חולצתה.
"תיסתכל עלי", היא לחושת כש
השפלתי מבטי אל הריצפה.
השפלתי מבטי אל הריצפה.עומד לי.
כואב לי.
אני מתוסכל.
והיא מחייכת.
"תיסתכל עלי", היא גונחת אלי, והודפת את ראשו ממנה.
כשהיא מצביעה אל הריצפה, הוא כבר מבין, ונשכב על גבו, וכך זו הפעם הראשונה שאני רואה אותה עירומה למטה.
מבטי מלווה אותה כשהיא מתיישבת על האיבר הזקור שלו.
אולי אני קצת דומע.
היא נצמדת אליו, עליו.
היא גונחת, ומשתוללת.
עולה ויורדת.
סוטרת לו בפראות כשידה השניה אוחזת לו בגרוגרת.
"אתה רואה ילד, עם זה אפשר לעבוד!".
אני כבר לא רואה. יש לי סחרחורת."
לדעתי יצא לו לא רע, קצת מרוכז בעצמו, אבל לא רע. עניין של תרגול.
