אז נכון, הסאונד היה לא משהו והמצלמה לא תמיד התמקדה במה שחשוב. אבל אם הייתם מניחים יד על מרכז הבטן שלי הייתם מרגישים איך הגוף שלי מגיב לבאסים ואולי גם מרגישים מה עובר לי בראש.
איך בשיר אחד נזכרתי בילדה אחת עם עור בהיר ושיער קסום שטענה שהם שרים את הסבל שלה, בת 14 וכבר היה סבל לשיר. איך בשיר אחר הקאתי מאחורי חדר האוכל של הקיבוץ ונשבעתי לא לשתות יותר וודקה, שתיתי עוד הרבה וגם הקאתי לא מעט. באחר נזכרתי בכלל בו, רק כי הוא אמר שכשהוא רואה אותה שרה עומד לו. ובעוד אחד לא הייתי צריכה להיזכר, הוא עמד לידי ואמר לי: "אני אוהב להגשים לך רצונות" (ציטוט חופשי (: ).
הייתי ילדה כשהיהודים התחילו, תמיד אהבתי אותם, אף פעם לא מספיק בשביל ללכת להופעה. המוזיקה שאני שומעת היום היא אותה המוזיקה של פעם והפעם אהבו אותי מספיק בשביל לקחת אותי להופעה. 20 שנה עברו והם עדיין לא הכי טובים שיש, אבל שרתי כמו ילדה בת 15 מול אלילי נעוריה.
*לא שמה קליפ, תבחרו לבד*
